"כבר יותר משבועיים, מאז שתמונה מסרטון שצילמה בשטח המסיבה ברעים התפרסמה ב"ניו־יורק טיימס", עדן וסלי (30) ממושב נווה־דורון שליד רמלה נמצאת בעין הסערה. את הסרטון צילמה כשנסעה לחפש חברה שלה בשטח המסיבה ברעים (בדיעבד התברר שהחברה, עמית, נחטפה לעזה), ומאז היא מקבלת תגובות נלהבות על תרומתה להסברה הישראלית ומוזמנת לא אחת להעיד ביחידת להב 433 של המשטרה. "צילמתי הרבה תמונות, לא רק את הסרטון שפורסם, והמשטרה רצתה ליצור מהן איזשהו פאזל כרונולוגי כדי להבין מה קרה שם מההתחלה ועד הסוף", היא מספרת. "הם ביקשו ממני את כל התמונות, הסרטונים, הודעות הווטסאפ והפוסטים שכתבתי תוך כדי. הם גובים ממני עדות על כל תמונה ותמונה ואני עוזרת בשמחה, כי תיעדתי את הזוועות ב'נובה' כשבשטח עוד נשמעו יריות והיה איסור כניסה. התקשורת עדיין לא הגיעה לשם. עזרתי ככה להרבה משפחות לסגור מעגל"
אזהרה: הכתבה כוללת תיאורים קשים לקריאה
התמונה המדוברת, שזכתה לכינוי "האישה עם השמלה השחורה", לקוחה מתוך סרטון שצילמה וסלי ב־8 באוקטובר, יום לאחר הטבח, ובה נראית אישה שוכבת על הגב בשמלה קרועה וברגליים פשוקות כשפניה שרופות.
בתחקיר המקיף של "ניו־יורק טיימס", שארך חודשיים, נכתב כי גל היא אחת מנשים ונערות רבות שנאנסו והותקפו מינית ב־7 באוקטובר. הכתבה, הכוללת עדויות ותיאורים קשים במיוחד, מתבססת על סרטונים, תמונות, נתוני GPS וראיונות עם יותר מ־150 איש - עדי ראייה, אנשי צוות רפואי, חיילים ויועצות לנפגעי תקיפה מינית. אחת המרואיינות הייתה עדן, שסיפקה ראיה ויזואלית.
על מה שעלה בגורלם של גל ונאג'י ז"ל לא ידוע הרבה. הם היו במנוסה ברכבם על כביש 232, לכודים בפקק ענק של מכוניות המנסות להימלט מהמסיבה. בהודעה האחרונה שגל שלחה למשפחתה, כתבה: "אתם לא מבינים".
על הנסיבות שבהן צולמה התמונה וסלי מספרת: "היינו שלושה ברכב - השותפה שלי לעסק, הודיה, איתמר, בן זוג של חברה שלנו ואני. כשנכנסנו לשטח המסיבה כל הדרך ראינו ערמות של גופות, הרבה מהן היו שרופות, אי־אפשר לזהות אם זה גבר או אישה. ואז חלפנו על פני גופה של אישה בשמלה שחורה. היא שכבה בדיוק במיקום האחרון שחברה שלי שלחה, חזרנו רגע אחורה וצילמתי אותה כדי להיות בטוחה שזו לא היא. אז לא הבנתי את החשיבות של מה שאני מצלמת ומפרסמת. בגדול לא יכולתי לתעד יותר מדי כי הייתי החמושה היחידה באוטו. צילמתי פחות ממה שרציתי, כי לא רציתי להתעסק בטלפון אם חס וחלילה יגיח איזה מחבל שמסתתר בשטח".
למה חשבת שזו חברה שלך?
"בגלל המיקום ובגלל שגם היא לבשה למסיבה שמלה שחורה. המראה של גל היה נורא. היא שכבה על הגב, ראו שעד הרגע האחרון ניסתה להגן על עצמה כי היא הייתה עם יד על הפנים, השיער שלה היה שרוף לגמרי, חצי פנים שרופות ופצע ירי בלחי השנייה. התבוננתי בה היטב כי ניסיתי לזהות אם זאת החברה שלי, ואז אני קולטת שהשמלה שלה מופשלת כלפי מעלה והיא בלי תחתונים בכלל. זה היה מראה כל כך מחריד, שלא יכולנו להישאר שם אחרי זה. זה לא מראה שעין אנושית יכולה לראות בכלל".
"יש לי תקווה גדולה שעמית תחזור בחיים. היא פייטרית ואני לא רואה אפשרות אחרת, אני מתחננת לאלוהים שיחזיר אותה הביתה"
מתי החלטת להעלות את הצילומים שלך לאינסטגרם?
"פרסמתי סטוריז בלייב, אמרתי לעצמי שאולי מישהו יזהה מישהו בזכותי. היו לי אלפי צפיות וככה הגיעו אליי מלא משפחות ושאלו שאלות. מישהי כתבה לי 'צילמת את הרכב של בעלי, אני רוצה לדעת איפה הרכב' וכאלה. בהתחלה היו המון נעדרים, בזכותי מאות משפחות שראו את התמונות הבינו מה עלה בגורל יקיריהם. העליתי כדי שאנשים יבינו מה קרה פה, כתבתי 'אנשים תתעוררו, תראו מה קורה במדינה שלכם'".
גם המשפחה של גל יצרה איתך קשר?
"הם מיד הגיבו, שלחו לי תמונות שלה שצולמו לפני שהיא יצאה למסיבה כדי שאזהה אם מדובר באותה שמלה. זה היה מבלבל כי היא נראתה כמו מומיה, לא בן אדם בכלל. הבנתי שהיו חילוקי דעות בתוך המשפחה לגבי הפרסום שהיא נאנסה, אבל אמא שלה (אתי ברכה, ד"ח) כבר התראיינה על זה. לדעתי צריך להשמיע את הקול שלה, כי כל המראה שלה זעק: 'תראו אותי, תשמעו אותי, נאנסתי, נרצחתי'".
איך הגיעו אלייך מה"ניו־יורק טיימס"?
"דרך הסטורי. בהתחלה לא ייחסתי לזה משמעות, לא הבנתי כמה זה חשוב, אבל הם לא ויתרו. התקשרו אליי שוב ושוב והסבירו כמה זה חשוב להסברה הישראלית. הם ממש השקיעו בזה, היה חשוב להם לדעת כל פרט ופרט, ומהם הבנתי שזו עדות ויזואלית משמעותית לפשעי המין שבוצעו ב־7 באוקטובר, בגלל זה הם נאחזו כל כך בעדות שלי. ראיתי שככה, אמרתי - טוב, אני אעזור להם, שכל העולם ידע. ניהלתי איתם עשרות שיחות, צילומים, הקלטות. שני הכתבים שדיברו איתי, אדם סלע וענת שוורץ, ירדו שוב ושוב לפרטים הכי קטנים, זוויות צילום, מרחקים, דקות. היה חשוב להם לאמת כל פרט".
לא אוהבת מסיבות טבע
זמן קצר לפני שהחלה המתקפה ב־7 באוקטובר, וסלי חזרה לביתה במושב אחרי בילוי עם חברים במועדון ברחובות. רגע לפני שנכנסה למיטה החלו האזעקות והיא פתחה את הטלוויזיה. "הדבר הראשון שחשבתי עליו זה שעמית נמצאת שם. דניאל, חברה טובה של שתינו הייתה אמורה להיות איתה במסיבה, היה לה כרטיס והיא התכוונה לנסוע לשם מוקדם בבוקר, אבל אז עמית שלחה לה הודעה 'דניאל, אל תבואי, יורים עלינו'. היא סיפרה לה שירו בה ורצחו מול העיניים שלה את החברה שהייתה איתה, ואז דניאל התקשרה אליי בהיסטריה ושאלה מה עושים. עוד לא הלכתי לישון, המוח שלי לא עבד כמו שצריך ולא באמת עיכלתי את הסיטואציה. זה באמת מה שקורה? מחבלים בתוך ישראל? אחרי כמה זמן עמית שלחה מיקום לעוד חברה בווטסאפ, וכתבה לה שהם התחילו בנסיעה וירו לה ביד".
ידעת שהיא הולכת למסיבה הזאת?
"היא הייתה אמורה לצאת איתי באותו לילה למועדון, בסוף דניאל אמרה לה 'בואי נלך לנובה והיא העדיפה ללכת לשם. לא רציתי לנסוע איתן, לא מדבר אליי מסיבות טבע, אני לא אוהבת את זה. היא נסעה בלילה עם חברה, דניאל התעכבה וככה בעצם ניצלה".
מתי החלטת לנסוע לחפש אותה?
"במוצאי שבת הבנתי שכל רגע שהיא שם היא בסכנה וקיבלתי החלטה. אף אחד לא רצה להצטרף אליי, אמרו לי 'את משוגעת, יש שם מחבלים', אבל ידעתי שחייבים לנסוע. כשהודיה קלטה שאני רצינית היא אמרה 'טוב, אני אבוא איתך', ואז הצטרף גם איתמר. הלכנו לקחת את הרכב של אח של הודיה, יש לו רכב גדול וגבוה, והייתי חייבת ג'יפ כי ידעתי שאולי אצטרך לנסוע בשטח. נסענו לכיוון המיקום שהיא שלחה, על כביש 232. ככל שהתקרבנו ככה הבנו את גודל הזוועה".
מאיפה האומץ להגיע לשטח שבו עדיין שרצו מחבלים?
"שמתי את הפחד בצד כי המטרה הייתה יותר חשובה מהכול: להחזיר את עמית הביתה. את לא חושבת, זה מנגנון הישרדותי כזה. אנחנו חברות מגיל 13, עושות הכול ביחד, חופשות יחד, חו"ל יחד, זו בחורה שאין עליה, מלאת שמחת חיים, חברותית ואהובה. הייתי מוכנה לסכן את עצמי בשבילה".
"ארבע שנים חיפשתי את אבא שלי, חפרתי בורות, נכנסתי לנחלים מזוהמים, העליתי מסוקים לאוויר והפעלתי יחידות כלבנים, מה לא עשיתי כדי למצוא אותו, ושום דבר לא יצא מזה"
איך בכלל נתנו לכם להיכנס לשטח צבאי סגור?
"נסענו עם ג'יפ שנראה כמו רכב צבאי, כשהגענו למחסום היו שני רכבים צבאיים לפנינו והם לא שמו לב שיש לי מספר אזרחי, חשבו שאנחנו שיירה והתגנבתי אחריהם. הגענו לאזור של תחנת שדרות, עוד היו שם מחבלים והתנהל שם קרב, מסביב היו מלא גופות מימין ומשמאל, רכבים שרופים באמצע הכביש, וכמה שראיתי סרטונים קשים, שום דבר לא משתווה למה שאת רואה בעיניים. קלטתי את סדר הגודל של הנזק, האובדן, זעזוע ברמה שאין לתאר. לא עיכלנו, צרחנו באוטו. החלטנו לנסוע לכיוון המיקום שקיבלנו לאזור רעים והתחלתי לתעד ולהעלות. אחרי שראינו את גל, הודיה התחילה להקיא וביקשה לחזור הביתה. אמרתי 'יש מצב שיש פה עוד אנשים שאפשר להציל' אבל היא התעקשה לצאת, עד היום היא לא חזרה לעצמה".
ואת?
"זה שיבש אותי לגמרי. ביומיום הדחקתי את זה, אבל זה לא באמת עוזב אותי, בלילות זה מתפוצץ לי בפרצוף. התמונות רודפות אותי, יש לי פלאשבקים וסיוטים. אני קמה מתוך שינה ושומעת תינוקות צורחים".
איך זה השפיע על החיים שלך?
"התחזקתי לגמרי מאז, התחלתי לשמור שבת. לא טלוויזיה, לא טלפון. התחלתי ללכת לשיעורי תורה. פגשתי שם קרובת משפחה של גל שניגשה אליי ואמרה לי תודה. אמרתי לה שאני מצטערת שהיא הייתה צריכה לראות את זה, והיא ענתה 'בזכותך סגרנו מעגל'. גם אם זה כואב שהמשפחה רואה סרטון כזה, לפחות הם יודעים מה עלה בגורלה".
בדיעבד את מצטערת שנסעת ונחשפת לזוועות?
"לא, למרות המראות הקשים שאני יודעת שישפיעו עליי כל החיים אני לא מצטערת, כי עזרתי לאחרים. גם אם היה אחוז אחד של סיכוי למצוא אותה שם, היה שווה לנסוע".
גולגולת בחורשה ליד הבית
עדן נולדה באשדוד, בת זקונים במשפחה בת ארבעה ילדים. זו לא הפעם הראשונה שהיא מתמודדת עם היעלמותו של אדם קרוב ואהוב מחייה. לפני עשר שנים אביה, דניאל וסלי ז"ל, שהיה חולה פרקינסון מגיל 30, יצא מביתו ביום שבת בשעה 14:00 ונעלם. בשעה שש בערב אמא שלה הגישה תלונה במשטרה על היעדרותו, ובשל מחלתו המשטרה מיד פתחה בחיפושים אחריו. במשך ארבע שנים המשפחה חיפשה אותו, עד שגופתו נמצאה בחורשה במרחק מאה מטר מהבית. הוא היה בן 68 במותו.
"אני מרגישה שהברק היכה בי פעמיים", אומרת וסלי. "לא רציתי לעבור שוב את מה שעברתי עם אבא שלי, אמרתי לעצמי 'אין מצב שעמית תישאר נעדרת, אני אעשה הכול כדי למצוא אותה, כדי לא לעבור את הסרט הזה בפעם השנייה".
מה עבר עלייך בשנות ההיעדרות שלו?
"קשה לחיות בחוסר ודאות, הייתי בחוסר אונים מוחלט, ועכשיו התחושה הזו מכה בי שוב. ארבע שנים חיפשתי אותו מעל ומתחת לאדמה, חפרתי בורות, נכנסתי לנחלים מזוהמים, העליתי מסוקים לאוויר והפעלתי יחידות כלבנים, מה לא עשיתי כדי למצוא אותו, ושום דבר לא יצא מזה. באיזשהו שלב הלכנו לרבנים ומגידי עתידות למיניהם, במצב כזה את עושה הכול כדי להיאחז במשהו. שילמתי הון תועפות למתקשרים, כולל רבנים, שניצלו את מצבי וכולם דיברו שטויות בשביל לסחוט עוד ועוד, חוץ ממתקשרת אחת שהייתה יחסית קרובה".
"נסענו לאזור המסיבה עם ג'יפ שנראה כמו רכב צבאי, כשהגענו למחסום היו שני רכבים צבאיים לפנינו והם לא שמו לב שיש לי מספר אזרחי, חשבו שאנחנו שיירה והתגנבתי אחריהם"
היא אמרה לך איפה הוא?
"היא לא אמרה בדיוק איפה הוא, אבל היא אמרה שהוא נמצא מאה מטר מהבית, וגם אמרה שבמזוזה שבבית האותיות מחוקות. פתחתי את המזוזה וראיתי שהאותיות ד' ו־ל' מחוקות, והשם של אבא שלי הוא דניאל. איך שתיקנו את המזוזה חבר של אח שלי התקשר אליו ואמר לו שהוא נמצא בחורשה ושהוא חייב לבוא לשם. אחי הגיע וראה גולגולת, הוא התקשר אליי ואמר 'בואי מהר'. כשבאתי ראיתי ליד הגולגולת את המקל של אבא שלי ואמרתי לאחי 'זה אבא'. הוא היה כל הזמן הזה בחורשה (שכבר לא קיימת), ותביני שנכנסנו לחורשה הזאת לא פעם ולא פעמיים עם כלבים ויחידות מובחרות ולא מצאנו".
הייתה לכם תקווה שהוא חי?
"תמיד יש תקווה, למרות שבאיזשהו שלב כבר איבדנו אותה. הוא היה בן אדם חולה, הלך עם מקל, לאן הוא ילך ארבע שנים? אחרי שמצאו את הגולגולת בחורשה המשטרה סגרה את האזור והתחילה לאסוף את החלקים שלו, במשך עשרה ימים לא אמרו לנו כלום, אבל אני בלב ידעתי. באיזשהו שלב חברה מהמשטרה התקשרה אליי ואמרה לי 'עדן, אני חייבת לספר לך שזה אבא שלך, אבל אל תסבכי אותי'. נאלצתי לשתוק ולהסתיר שזה הוא עד להודעה הרשמית".
את יודעת מה קרה לו?
"עד היום אנחנו לא יודעים, היה מאוחר מדי מכדי לברר וכנראה שלעולם לא נדע".
לנהל שני מוסכים
מאז גיל 20 עדן עוסקת באבטחה, והיום היא מנהלת ביטחון בחברת אבטחה גדולה. במקביל היא מנהלת שני מוסכים גדולים באשדוד לפחחות וצבע, "כל מוסך כמעט דונם", היא מתגאה, ושניהם בבעלותה.
איך הגעת לתחום?
"זה התחיל בקורונה בתור תחביב. לא הייתה עבודה באבטחה, התחלתי לקנות רכבים תקולים, תיקנתי ומכרתי וככה התגלגלתי. פתחתי מוסך פחחות כדי להוזיל עלויות ואז פתחתי עוד אחד עם שותפה, הודיה. קראנו למוסכים 'ע.ה פחחות וצבע', ראשי תיבות של עדן והודיה, ויש לזה עוד פירוש: עובדי השם".
זה תחום שלרוב גברים עוסקים בו, איך הלקוחות מתייחסים אליכן?
"זה לא רק תחום גברי, זה בכלל לא תחום של יהודים. רוב העוסקים בפחחות רכב בארץ הם ערבים, ופתאום באה להם אישה ועוד יהודייה, שמנהלת שני מוסכים, לא אחד. זה לא נתפס לאנשים. באים אליי סוכני ביטוח ולא קולטים, שואלים 'את הפקידה פה?' כשאני אומרת 'אני הבעלים' הם מרימים גבה, 'מה, זה שלך? איך זה יכול להיות?' לא יושב להם טוב בראש. אבל אז הם רואים שאני מבינה עניין, שאני לא פראיירית. הם מבינים שיש עם מי לדבר ונרגעים".
איך העסקים היום, בזמן מלחמה?
"יש הרבה קשיים, המוסך היה סגור מעל חודש והייתי צריכה לשלם שכירויות מעל 50 אלף שקל ועוד ארנונות של מעל 20 אלף. גם אין לי עובדים, לפני המלחמה רוב העובדים שלי היו עזתים, אחד מהם נהרג בהפצצות. הפכתי את העולם כדי למצוא עובדים, ואני לא צריכה לספר לך שלעובדים יהודים צריך לשלם כפול, אבל אין ברירה. מה, אני צריכה לפרנס ארגוני טרור? אני מעדיפה להיות בראש שקט".
"אחרי שראינו את גל, הודיה התחילה להקיא וביקשה לחזור הביתה. אמרתי 'יש מצב שיש פה עוד אנשים שאפשר להציל' אבל היא התעקשה לצאת, עד היום היא לא חזרה לעצמה"
עמוד האינסטגרם שלה, היא מספרת, נחסם בעקבות פוסטים שהעלתה. "היו לי 17 אלף עוקבים, אבל מאז שהעליתי את כל הסרטונים והתמונות מנובה, אינסטגרם חסמו אותי. איך שהתחלתי לעלות לייבים שמו עליי עין, רצו להעלים אותי מהרדאר ופשוט סתמו לי את הפה. חבל לי כי יש שם חומרים שכבר אין לי בטלפון, הכול הלך".
איך היו התגובות לפרסום ב"ניו־יורק טיימס"?
"וואו, קיבלתי תגובות ממש טובות. קודם כול הגיעו אליי עוד מלא עיתונאים מהעולם, אם זה מקנדה, ממקסיקו, מספרד, ורצו לראיין אותי, אבל האמת היא שקצת הורדתי רגל מהגז, זה היה כבר יותר מדי בשבילי. גם בארץ אנשים פרגנו, ואני מכירה המון אנשים מהעיסוק שלי באבטחה. כבר שנים אני עושה את האירועים הכי גדולים בפארק הירקון, עם עשרות אלפי צופים. אנשים באים, לוחצים לי יד, אפילו במשטרה פרגנו לי, הם שאלו איך החלטתי לקום בבוקר ולנסוע למקום מסוכן ומפוצץ מחבלים כדי למצוא חברה".
היא הייתה פצועה כשנלקחה לשבי. את חושבת שהיא בחיים?
"יש לי תקווה גדולה שהיא תחזור בחיים. לא יכולה לדמיין לעצמי משהו אחר, אחרי שכבר התאכזבתי פעם אחת. היא פייטרית ואני לא רואה אפשרות אחרת, אני מתחננת לאלוהים שיחזיר אותה הביתה".