[go: nahoru, domu]
לדלג לתוכן

מלקולם אקס (סרט)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הגרסה להדפסה אינה נתמכת עוד וייתכן שיש בה שגיאות תיצוג. נא לעדכן את הסימניות בדפדפן שלך ולהשתמש בפעולת ההדפסה הרגילה של הדפדפן במקום זה.
מלקולם אקס
Malcolm X
כרזת הסרט האמריקאית
כרזת הסרט האמריקאית
מבוסס על הביוגרפיה של מלקולם אקס
בימוי ספייק לי עריכת הנתון בוויקינתונים
הופק בידי ספייק לי
תסריט ספייק לי
ארנולד פרל
עריכה בארי אלכסנדר בראון עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים דנזל וושינגטון
כריסטופר פלאמר
אנג'לה באסט
מוזיקה טרנס בלנשרד עריכת הנתון בוויקינתונים
צילום ארנסט דיקרסון עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
חברת הפקה 40 Acres & A Mule Filmworks עריכת הנתון בוויקינתונים
חברה מפיצה האחים וורנר, נטפליקס עריכת הנתון בוויקינתונים
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 4 במרץ 1993 עריכת הנתון בוויקינתונים
משך הקרנה 201 דק' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת הסרט אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה סרט ביוגרפי, סרט דרמה, סרט שמבוסס על ספרים עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב 33 מיליון דולר
הכנסות 48 מיליון דולר
הכנסות באתר מוג'ו malcolmx
פרסים מועצת ביקורת הקולנוע האמריקנית: עשרת הסרטים הטובים ביותר עריכת הנתון בוויקינתונים
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מלקולם אקס (באנגלית: Malcolm X) הוא סרט קולנוע ביוגרפי משנת 1992 על המנהיג האפרו-אמריקאי הרדיקלי מלקולם אקס, שבוים על ידי ספייק לי. דנזל וושינגטון מככב בתפקיד הראשי, לצד אנג'לה באסט, אל פרימן הבן, אלברט הול ואחרים. התסריט נכתב על ידי ספייק לי וארנולד פרל, בהתבסס על "האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס" מאת העיתונאי אלכס היילי, שערך ראיונות עומק עם האיש.

העלילה מגוללת את חייו של אקס. בתחילה הוא פושע ונוכל זעיר המקבל את מנת חלקו כשחור נחות ושואף לחקות את הלבנים, אך חייו מתהפכים בעת מאסרו בכלא, שם הוא נחשף לתורתה של "אומת האסלאם" ומפתח מודעות גזעית ופוליטית. אקס הופך למטיף כריזמטי וקורא לשחורים לפתח גאווה וכבוד עצמי, ולהתבדל מאמריקה הלבנה. בסוף חייו הוא מתנתק מה"אומה" וממנהיגה אלייז'ה מוחמד, נעשה מבקר חריף שלהם ומאשימם בשחיתות, ולבסוף נרצח על ידי מתנקשים מטעמם.

הסרט זיכה את דנזל וושינגטון במועמדות לאוסקר לשחקן הראשי הטוב ביותר ובפרס חוג מבקרי הקולנוע של ניו יורק עבור אותה קטגוריה. ב-2010 הסרט נבחר לשימור בידי ארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית.

עלילה

ב-1944, מלקולם ליטל הוא צעיר שחור המתגורר בבוסטון, המתפרנס כדייל רכבת, משרה ההולמת כושי באמריקה המופרדת גזעית. את עתות הפנאי שלו הוא מקדיש לגנדרנות וריקודים. הוא מחליק את שיערו בנֶתֶר, הליך כואב ומסוכן, כצו האופנה שבה שיער אפריקני נחשב כעור, ומתאווה לנשים לבנות. בילדותו, הנחשפת בהבזקים, אביו המטיף קורא לשחורים לאמץ את בשורת הלאומיות השחורה ברוח מרקוס גארבי, ונרצח על ידי גזענים לבנים. בית-המשפט קבע שהתאבד. אמו איבדה את החזקה על ילדיה ולבסוף את שפיותה. הנער גדל בבית-יתומים בו היה תלמיד מצטיין, אך הובהר לו שכושי לא יכול לקוות להשכלה גבוהה.

ליטל הפיקח והקשוח מושך את תשומת לבו של הפושע האפרו-קריבי ארצ'י, המכניס אותו לעסקי ההימורים הלא-חוקיים, בהם הוא משתכר לראשונה כסף רב, ומאמץ סגנון חיים הכולל פזרנות, שכרות וסמים. הוא מתערער כשהוא רואה צעירה מהוגנת שהכיר בנעוריו, המצויה בקשר רומנטי עם סרסור המשדל אותה בהדרגה לזנות, ומסתכסך עם ארצ'י. הפושע הבכיר ועמיתיו מנסים לרצחו נפש, אך הוא נמלט. ליטל, ידידו שורטי ובנות-זוגם הלבנות עורכים שוד כדי להשיג כסף ולהימלט, אך נעצרים. על שני הגברים מוטל עונש מאסר בן עשר שנים.

בבית האסורים, ליטל המכור לסמים והזועם פוגש בביינס, חבוש שחור מיושב ורהוט המטיף את תורתו של אלייז'ה מוחמד, מייסדה של "אומת האסלאם". הדת החדשה טוענת שהאדם הלבן הוא השטן, ששעבד את השחורים במשך מאות שנים, ניתקם מההיסטוריה שלהם ומתרבותם, ואף לאחר סיום העבדות מוסיף לשעבד את תודעתם ולשכנעם בכך שהם נחותים ועלובים. על האפריקנים המצויים באמריקה להתנער מכזביו ופיתוייו ולפתח את זהותם הנפרדת כדי שירכשו מחדש כבוד עצמי ותחושת מסוגלות. ליטל חושב את ביינס לתמהוני בתחילה אך הולך ונכבש בקסמו. הלה מלמדו לחדול מלהחליק את שערו, להתנזר מאלכוהול, סמים ומין, ולקרוא ספרים. הוא מאמץ את השם "מלקולם אקס", משום ש"ליטל" איננו אלא השם שהבעלים הלבן של אבות-אבותיו בחר עבורו.

עם שחרורו מבית האסורים, אקס מצטרף ל"אומת האסלאם" והופך לחביבו של מוחמד. הכריזמה והרהיטות שלו עושים אותו לדוברה המפורסם ביותר של התנועה. הוא משלב קהלים גדולים בקריאתו להשתחרר מתודעת העבדות המנטלית ולחוש גאווה בעצמם, שתאפשר להם להיפטר מנגעי האלכוהוליזם, הזנות, העוני והניוול הפושים בקרבם. הוא מתעמת עם המשטרה ומופיע רבות בטלוויזיה, שם הוא תוקף את מנהיגי התנועה לזכויות האזרח, בראשם מרטין לותר קינג, כפשרנים כנועים המשועבדים בנפשם לאדם הלבן. לבסוף הוא נושא אישה, פעילת "האומה" בטי שבאז.

אקס, המעריץ את אלייז'ה מוחמד, מתוודע לכך שמוחמד הכניס להריון מספר גדול של נשים צעירות שהיו בשירותו. בתחילה הוא מסרב להאמין, אך ביינס ומוחמד עצמו מודים בכך. אקס נרעש מכך שמוריו לשעבר מגוננים על שחיתות כזו ומתעמת אתם. בתגובה, הוא מוקע, ופורש מ"אומת האסלאם", שפעיליה פוצחים במסע הטרדות ואיומים נגדו. אקס ממיר את דתו לאסלאם סוני מן הזרם המרכזי ואף עורך חאג' למכה, בה הוא פוגש במוסלמים בני כל הגזעים והצבעים, וחוזר בו מבדלנותו השחורה ושנאתו ללבנים. בעת דרשה בארצות הברית, אנשי "האומה" מתנקשים בחייו. הסרט ננעל במחווה למורשתו של אקס, שהפך לסמל של השחרור האפרו-אמריקני: מוזכר שישנו חג לזכרו, ונלסון מנדלה נושא דברים לזכרו בהופעת קמאו.

צוות השחקנים

ההפקה

זהו סיפור נהדר כל-כך, סיפור אמריקני גדול, והוא משקף את החברה שלנו בכל-כך הרבה דרכים. הנה אדם ששינה את חייהם של כל-כך הרבה אנשים. הוא הוציא עצמו מהביבים. הוא התחיל כנער כפר ונעשה עבריין. משם הוא הגיע לכלא, שם הוא נהפך למוסלמי. אחר-כך הוא נעשה למנהיג רוחני שהתפתח ללוחם זכויות אדם.

— המפיק מרווין וורת' על מאמציו בני ה-25 שנה להפיק את הסרט אודות חייו של מלקולם אקס[1]

המפיק מרווין וורת' רכש את הזכויות של הספר "האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס" ב-1967. וורת' פגש את מלקולם אקס, שהיה מכונה אז "דטרויט רד" (Detroit Red), כנער שמכר סמים בניו יורק. וורת' היה בן חמש עשרה באותה עת, ובילה במועדוני הג'אז של האזור. וורת' מעלה זכרונות: "הוא מכר גראס. הוא היה בן שש עשרה או שבע עשרה אולם נראה מבוגר יותר. הוא היה שנון מאוד, ברנש מצחיק, והייתה לו כריזמה יוצאת דופן. הוא היה רקדן נהדר והתלבש בטוב טעם. הוא היה נאה מאוד, ומאוד מאוד גבוה. בחורות נמשכו אליו. הוא היה בחור די מיוחד."[1]

כבר בשלב מוקדם נקלעה ההפקה לקשיים בסיפור מהלך חייו כולו, באופן חלקי הדבר נבע מהשאלות שנותרו ללא מענה שאפפו את רציחתו של מלקולם אקס. ב-1971, וורת' עשה סרט תעודי שזכה לשבחים, ששמו מלקולם אקס, והיה מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט התעודי הטוב ביותר. הפרויקט נותר בשממונו. ברם, מספר בדרנים מרכזיים נמשכו אליו בזמנים שונים, בכללם ריצ'רד פריור, אדי מרפי והבמאי סידני לומט.[1]

התסריט

ב-1968, הטיל וורת' את כתיבת התסריט על הסופר ג'יימס בולדווין, שאליו הצטרף אחרי-כן ארנולד פרל, תסריטאי שהיה קורבן לרשימה השחורה של ג'וזף מקארתי.[2] אולם, כתיבת התסריט ארכה זמן רב מעל המצופה. פרל נפטר ב-1971.[1]

בולדווין פיתח את עבודתו על התסריט לספרו משנת 1972 One Day, When I Was Lost: A Scenario Based on Alex Haley's The Autobiography of Malcolm X. בולדווין מת ב-1987. כמה מחברים ניסו לעבוד על הטיוטה, בכללם דייוויד מאמט, דייוויד בראדלי, צ'ארלס פולר וקלדר וילינגהם.[1][3] ברגע שספייק לי נטל את מושכות הבימוי, הוא כתב מחדש את התסריט של בולדווין-פרל. בגלל השכתובים, משפחתו של בולדווין ביקשה מהמפיק להסיר את שמו מרשימת הקרדיטים. לכן הסרט מלקולם אקס כולל קרדיטים רק לפרל ולי כתסריטאים ולאלקס היילי כמחבר "האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס".[1]

קשיי ההפקה

ההפקה נחשבה לשנויה במחלוקת הרבה לפני שהצילומים החלו. לב הבעיה נעוץ בחרחור הריב של מלקולם אקס ובהתקפתו הזועמת לעיתים על הלבנים לפני שהוא עלה לרגל למכה. ככלל הוא לא היה דמות מוערכת בקרב האוכלוסייה הלבנה, אך הוא נהפך לגיבור בקהילה השחורה ולסמל למאבקם של השחורים, במיוחד בזמן תקופות הנשיאות של רונלד רייגן וג'ורג בוש. בשלוש השנים שקדמו ליציאתו של הסרט לבתי הקולנוע, מכירות "האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס" עלו בשלוש מאות אחוזים, וארבעה מספריו הראו גידול של פי תשעה במכירות בין השנים 1986 ל-1991.[3]

סוגיית הגזע של הבמאי

ברגע שהאחים וורנר הסכימו לפרויקט, הם רצו בתחילה את במאי הסרטים זוכה האוסקר נורמן ג'ואיסון לתפקיד במאי הסרט. ג'ואיסון, במאי הסרט "כחום הלילה", שעוסק בזכויות אדם, הביא את דנזל וושינגטון שיגלם את דמותו של מלקולם אקס. התעורר גל מחאה לגבי העובדה שבמאי לבן הופקד על עשיית הסרט.[3] ספייק לי היה אחד המבקרים העיקריים. מאז הקולג, הוא חלם על עיבוד "האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס" לסרט. לי ואחרים חשו שמן הראוי שרק אדם שחור יביים את מלקולם אקס.[4]

בעקבות המחאה הציבורית נגד ג'ואיסון, הגיע וורת' למסקנה ש"אנחנו זקוקים לבמאי שחור. אי-אפשר אחרת... מדובר בסוגיה חשובה." ג'ואיסון נטש את הפרויקט, אם כי הוא ציין שהוא ויתר על עשיית הסרט לא בגלל המחאה, אלא מכיוון שהוא לא יכול היה להשלים עם חייו הפרטיים והציבוריים של מלקולם ולא היה מרוצה מהתסריט של צ'ארלס פולר. לי אישר את עמדתו של ג'ואיסון ואמר "אם נורמן באמת חשב שהוא היה יכול לעשות זאת, הוא היה יכול להיאבק בי. אבל הוא נסוג בחן." ג'ואיסון ודנזל וושינגטון התאחדו כמה שנים אחרי-כן בסרט "הוריקן", שבו וושינגטון שיחק את רובין קרטר, מתאגרף כלוא, ששוהה קרוב לעשרים שנה בכלא בעוון רצח שהוא טוען שהוא לא ביצע עד שהרשעתו בוטלה ב-1985.

מהר מאוד ספייק לי נבחר לבמאי והוא ערך שינויים נרחבים בתסריט. "אני מביים את הסרט הזה ואני משכתב את התסריט, אני אמן ואין שתי דרכים שונות לעשות זאת. הסרט הזה אודות מלקולם אקס הולך להיות מלקולם אקס שאני רואה בעיני רוחי. אבל זה לא שאני יושב בראש ההר ואומר, 'שילכו לעזאזל כולם, זהו מלקולם אקס שאני רואה.' עשיתי מחקר, שוחחתי עם אנשים שהיו שם."[3]

מחלוקות בקשר להצגת דמותו של מלקולם אקס

זמן קצר אחרי שהכריזו על ספייק לי כעל במאי ולפני יציאת הסרט לאקרנים, זכה מלקולם אקס לביקורת מלאומנים שחורים וחברי החזית המאוחדת לשימור המורשת של מלקולם אקס (United Front to Preserve the Legacy of Malcolm X), שבראשם עמד המשורר והמחזאי אמירי ברקה, שהיה מודאג לגבי הדרך שבה לי ישרטט את דמותו של מלקולם אקס. בכנס מחאה אחד בהארלם השתתפו מאתיים בני אדם.[3][5][6] ברקה האשים בפשטות את ספייק לי בהיותו "Buppie" (צעיר שחור עירוני, אקדמאי ואמיד), באומרו, "אנחנו לא נרשה לחייו של מלקולם אקס להיות מושלכים כדי שהכושים בני המעמד הבינוני ישנו טוב יותר בלילה." הוא אילץ אחרים לכתוב לבמאי ולהזהיר אותו "לא לזהם את חייו של מלקולם אקס."[3] כמה, ובכללם לי עצמו, ציינו את האירוניה שרבים מהטיעונים שנטענו נגדו, היו בבואה של אלו שנטענו כנגד נורמן ג'ואיסון.[5]

בהסתכלו אחורנית על עשיית הסרט והלחץ שבפניו הוא עמד על מנת להפיק סרט מדויק, לי התבדח בפרשנות הקולית ל־DVD שכשהסרט יצא לבתי הקולנוע, הוא ודנזל וושינגטון שמרו את הדרכונים שלהם בהישג יד למקרה שיהיה עליהם לברוח מהארץ.[7]

ביקורת על משחקו של וושינגטון את מלקולם אקס

כפי שצוין קודם לכן, דנזל וושינגטון נאות לגלם את דמותו של מלקולם אקס כשנורמן ג'ואיסון היה מיועד לביים את הסרט. עם זאת, לי הצהיר שהוא מעולם לא ראה בדמיונו שחקן אחר מאשר וושינגטון שמתאים לתפקיד. לי, שעבד עם וושינגטון על הסרט "בלוז" ציין לשבח את משחקו של וושינגטון כמלקולם במחזה אוף ברודוויי כנהדר. אולם, כמה טהרנים ציינו שוושינגטון היה נמוך הרבה יותר ושחור הרבה יותר מאשר מלקולם אקס האמיתי, שהתנשא לגובה של 193 סנטימטר והיה בעל שיער אדמוני וגוון עור בהיר יותר (כי אמו הבהירה ילידת גרנדה הייתה בחלקה ממוצא לבן) ודמה לו רק במעט. אלו שמתחו ביקורת על הבחירה ציינו את מראהו של וושינגטון ואת הסקס אפיל שלו, שהביא לו תצלום שער בסמוך לכך במגזין פיפל ולבחירתו כאחד מחמישים האנשים היפים ביותר בתבל.[8]

קשיי תקציב

ספייק לי נתקל בקשיים בהשגת התקציב הדרוש. לי אמר לאחים וורנר ולחברת המימון שנחוץ תקציב של 30 מיליון דולר, האולפן לא הסכים לכך והציע סכום כסף נמוך יותר. בעקבות עצה שקיבל מחברו הבמאי פרנסיס פורד קופולה, לי "הכניס את חברת הסרטים להריון". הוא לקח את הסרט רחוק מדי בהפקה בניסיון לאלץ את האולפן להגדיל את התקציב.[4] הסרט, שתקציבו ההתחלתי היה 28 מיליון דולר, טיפס ל-33 מיליון דולר. לי תרם 2 מיליון דולר מתוך משכורתו בת ה-3 מיליון דולר. חברת Completion Bond Company שקיבלה את השליטה הכספית בינואר 1992, סירבה לאשר כל הוצאות נוספות, האולפן וחברת המימון הורו ללי שהסרט לא יוכל להימשך יותר משעתיים וחמש עשרה דקות[6] המחלקות שנבעה מכך גרמה לפרויקט להיפסק.[4]

הסרט ניצל בזכות התערבות כספית של אמריקאים שחורים בולטים, כמה מהם הופיעו בסרט: ביל קוסבי, אופרה וינפרי, מייקל ג'ורדן, מג'יק ג'ונסון, ג'נט ג'קסון, פרינס, ופגי קופר קפריט, המייסדת של בית הספר לאמנויות על שם דיוק אלינגטון. עזרתם שניתנה כתרומה, כפי שלי ציין: "זו אינה הלוואה. הם לא משקיעים בסרט. הם חבר'ה שחורים בעלי ממון שבאו להצלת הסרט. כתוצאה מכך, הסרט יהיה הגרסה שלי. לא הגרסה של חברת המימון, לא של האחים וורנר. אני אעשה את הסרט בדרכי שלי כמו שהוא צריך להיות, והוא יארך מעל לשלוש שעות."[6] פעולותיהם של חברים בולטים כאלה בקהילה האמריקאית אפריקאית המריצו את חברת המימון ואת האחים וורנר להמשיך בפרויקט.[3][4]

הבקשה למראיינים שחורים

אני עושה מה שכל אחד אחר בהוליווד עושה: הם מכתיבים מי הם רוצים שיראיין אותם: טום קרוז, רוברט רדפורד, מי שלא יהיה. אנשים מטילים את מלוא כובד משקלם. ובכן, אני מקבל עכשיו בקשות רבות להתראיין, ואני רוצה שאמריקאי אפריקאי יראיין אותי... ספייק לי מעולם לא אמר שהוא רוצה רק עתונאים שחורים שיראיינו אותו. מה שאני עושה הוא להשתמש בכל אמצעי שעומד לרשותי כדי להשיג אמריקאים-אפריקאים למשימה זו. הפשע האמיתי הוא שלעתונים לבנים אין כותבים שחורים, זה פשע.

— ספייק לי מסביר את בקשתו למראיינים שחורים[9]

חודש לפני שהסרט יצא לבתי הקולנוע, ספייק לי ביקש מכלי התקשורת שישלחו עיתונאים שחורים לראיין אותו. הבקשה התבררה כשנויה במחלוקת. בעוד שזה היה מנהג שכיח לידוענים לבחור מראיינים שהיו אוהדים להם, הייתה זו הפעם הראשונה מזה שנים רבות שבה גזע שימש כתנאי לראיון. לי הבהיר שהוא אינו מונע ממראיינים לבנים לראיין אותו, אולם הוא חש, בהינתן נושא הסרט, שלכותבים שחורים יהיו יותר תובנות לגבי מלקולם אקס מאשר לכותבים לבנים.[9]

לוס אנג'לס טיימס דחו את הבקשה, אולם עיתונים אחרים נאותו לכך, בכללם Premiere, ווג, Interview ורולינג סטון. לוס אנג'לס טיימס הסבירו שהם לא מציבים תנאי לעיתונאי. העורך של Premiere ציין שהבקשה חוללה דיונים פנימיים שהסתיימו בשינויים בכתב העת: "אם הייתה לנו היסטוריה של מתן כתבות לעיתונאים שחורים היינו בעלי עמדה חזקה יותר. אבל לא זה המצב, ניצב בפנינו אתגר מעניין. הדבר גרם לכמה שינויים בסגל. שכרנו עיתונאי שחור ועורך שחור."[9]

הצילומים

אלמנתו של מלקולם אקס, ד"ר בטי שאבאז, שימש כיועצת לסרט.[5] הארגון Fruit of Islam, יחידת הביטחון של אומת האסלאם, סיפקה אבטחה לסרט.[8]

למרות שהוא גילם את דמותו של מלקולם אקס במחזה, "When the Chickens Come Home to Roost" שעסק במערכת היחסים בין מלקולם אקס לאלייז'ה מוחמד, דנזל וושינגטון הודה שהוא ידע מעט על מלקולם אקס ולא קרא את האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס כשהוא לקח על עצמו את התפקיד. הוא התכונן לתפקיד בקריאת ספרים ומאמרים של ועל מלקולם אקס ולמד במשך שעות הקלטות טייפ וצילומי סרטים של נאומים. המחזה עלה על הבמה ב-1981 וזיכה את וושינגטון בביקורת חמה מפרנק ריץ', שהיה באותה עת מבקר התיאטרון הראשי של הניו יורק טיימס. עם ליהוקו לסרט, הוא ראיין אנשים שהכירו את מלקולם אקס, ביניהם בטי שאבאז ושניים מאחיו. אף-על פי שהם גדלו בתנאים שונים, וושינגטון ניסה להתמקד בקווים המשותפים בינו לבין הדמות. וושינגטון היה קרוב בגילו למלקולם אקס בזמן הירצחו, שני האנשים גדלו במשפחות גדולות, האבות של שניהם היו כמרים, ושניהם גדלו בעיקר על ידי אימותיהם.[8]

מלקולם אקס היה הסרט הלא-תיעודי הראשון, והסרט האמריקני הראשון, שקיבל רשות לצלם במכה (או בתוך מסגד אל-חראם) צוות צילום שנייה נשכר לצלם במכה מכיוון שלא-מוסלמים, כמו ספייק לי, לא הורשו להיכנס לתוך העיר. לי נאבק קשה מאוד על-מנת להשיג אישור לצילומים במכה, אבל האחים וורנר לא נתנו את הכסף לצילום באתר. במקור, דובר על צילום באתרים בניו ג'רזי בשביל הקטע במכה. בסופו של דבר, לי קיבל את הכסף וגם את הרשות לקטע של מכה.

בנוסף לנלסון מנדלה, בסרט מופיעים בקצרה האנשים הידועים הבאים: כריסטופר פלאמר (בתור כומר כלא קתולי), פיטר בויל (בתור קצין משטרה) ויליאם קנסטלר (בתור שופט), וכן פעילי זכויות האדם אל שרפטון וחבר מפלגת הפנתרים השחורים ומייסדה בובי סיל (בתור מטיפי רחוב).[10]

הסרט הופק זמן קצר אחרי שחרורו של מנדלה ב-1990 מהכלא ובמהלך המשא ומתן לסיום שלטון לאפרטהייד. לי הסביר שהוא יצר "קשר בין סווטו להארלם, נלסון ומלקולם, ומה שמלקולם דיבר עליו, פאן-אפריקניזם, ניסיתי לבנות את הגשרים האלה בין אנשים צבעונים. הוא חי וקיים בקרב ילדים בכיתות בארלם ובכיתות בסווטו."[2] מנדלה מסיים את הסרט עם ציטוט של מלקולם אקס עצמו, כשמלקולם נראה בסרטון בו הוא אומר את ארבע המילים האחרונות. הציטטה ממשיכה: "אנו מכריזים על זכותינו על הארץ, להיות בני אדם, לקבל כבוד כבני אדם, לקבל את הזכויות של בני אדם, בחברה הזו, על האדמה הזו, ביום הזה, ואנחנו מתכוונים לממש בכל אמצעי שיידרש."

קבלת הסרט

"מלקולם אקס" יצא לבתי הקולנוע בצפון אמריקה ב-18 בנובמבר 1992. הסרט התקבל יפה מאוד על ידי הביקורת, וזכה למידרוג של 91% מהאתר Rotten Tomatoes.‏[11] משחקו של דנזל וושינגטון כמלקולם אקס זכה לשבחים רבים והוא היה מועמד לפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר פרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר. וושינגטון הפסיד לאל פצ'ינו בהחלטה עליה מתח לי ביקורת, באומרו: "אני לא היחידי שסבור שהאוסקר נגזל מדנזל הפעם."[12] הסרט קיבל מספר פרסים בפסטיבלים אחרים.[13]

הסרט גרף הכנסות של 9,871,125 דולר בשבוע הפתיחה וסיים שלישי אחרי "שכחו אותי בבית 2" (30 מיליון דולר) ו"דרקולה" (15 מיליון דולר).[1] לפי האתר Box Office Mojo, הסרט סיים את סבב הקרנתו בהכנסות של $48,169,610.

הסרט זכה לשבחים רבים עם הקרנתו בבתי הקולנוע. רוג'ר אוורט דירג אותו במקום הראשון ברשימת הסרטים הטובים ביותר שלו לשנת 1992 ותיאר את הסרט כ"אחת מביוגרפיות הקולנוע הגדולות ביותר, מהלל את החיים האמריקניים שהתחילו מהתחתית בכלא, לפני שהגיבור שלו המציא את עצמו מחדש."[14] אוורט ומרטין סקורסזה דירגו את "מלקולם אקס" בין עשרת הסרטים הטובים ביותר של שנות התשעים.[15]

ב-2010, "מלקולם אקס" נבחר לשימור בידי National Film Registry באמצעות ספריית הקונגרס בשל היותו "חשוב תרבותית, היסטורית או אסתטית."[16][17]

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: מלקולם אקס (באנגלית)

הערות שוליים

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 ברנרד ויינטראוב, "מפיק הסרט זוכר את הצד האנושי של מלקולם אקס", הניו יורק טיימס, 23 בנובמבר 1992
  2. ^ 1 2 שיילה רול, "סרט; מלקולם אקס: העובדות, הבדיות, הסרט", הניו יורק טיימס, 15 בנובמבר 1992
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 דייוויד אנסן וספייק לי, "הקרב על מלקולם אקס", ניוזוויק
  4. ^ 1 2 3 4 סקוט טוביאס, "מלקולם אקס", The Onion A/V Club,‏ 15 בפברואר 2005
  5. ^ 1 2 3 אוולין ניבס, "מלקולם אקס: סערה בנוגע לתסריט הסרט", הניו יורק טיימס, 8 באוגוסט 1991
  6. ^ 1 2 3 לנה ויליאמס, "ספייק לי מספר שכסף שנתנו שחורים הציל את הסרט", הניו יורק טיימס, 20 במאי 1992
  7. ^ נאט תונברידג', המהדורה המיוחדת של מלקולם אקס, DVD Times‏ 11 באפריל 2005
  8. ^ 1 2 3 לנה ויליאמס, "לשחק באש", הניו יורק טיימס, 25 באוקטובר 1992
  9. ^ 1 2 3 ברנרד ויינטראוב, "בקשתו של ספייק לי: מראיינים שחורים בלבד", הניו יורק טיימס, 29 באוקטובר 1992
  10. ^ וינסנט קנבי, "סקירה/סרט; 'מלקולם אקס', מורכב כמו הנושא שלו", הניו יורק טיימס, 18 בנובמבר 1992
  11. ^ ‏"מלקולם אקס" באתר Rotten Tomatoes
  12. ^ ‏ספייק לי על מלקולם אקס, Dvdtalk.com‏
  13. ^ ‏הפרסים בהם זכה מלקולם אקס באתר IMDb‏
  14. ^ רוג'ר אוורט, "עשרת הסרטים הטובים ביותר של 1992", rogerebert.suntimes.com‏ 31 בדצמבר 1992
  15. ^ ג'פרי אנדרסון, "הסרטים הטובים ביותר של שנות התשעים", combustiblecelluloid.com‏
  16. ^ בן ניקולס, "האימפריה מכה שנית בין הסרטים שנבחרו לשימור", 28 בדצמבר 2010
  17. ^ מייק בארנס, "האימפריה מכה שנית בין הסרטים שנבחרו לשימור", 28 באוקטובר 2010
פרס NAACP Image לסרט קולנוע יוצא מן הכלל
1972–1999 ליידי שרה את הבלוז (1972) • בוא נעשה את זה שוב (1976) • הגדול ביותר (1978) • תהילה (1980) • באסטין לוס (1981) • קצין וג'נטלמן (1982) • סיפורו של חייל (1985) • הצבע ארגמן (1986) • נשק קטלני (1987) • מגלה את אמריקה (1988) • סמוך עלי (1989) • גלורי (1990) • החבר'ה מהשכונה (1992) • הנזירות בלוז (1993) • מלקולם אקס (1994) • כמו אוויר לנשימה (1996) • עת להרוג (1997) • אוכל נשמה (1998) • איך סטלה החזירה את הגרוב שלה (1999)
2000–היום סודו של שושבין (2000) • לזכור את הטיטאנים (2001) • עלי (2002) • אנטואן פישר (2003) • מקהלה בירושה (2004) • ריי (2005) • התרסקות (2006) • המרדף לאושר (2007) • הווכחנים הגדולים (2008) • החיים הסודיים של הדבורים (2009) • פרשס (2010) • נשים צבעוניות (2011) • העזרה (2012) • זנבות אדומים‎ (2013) •‏ 12 שנים של עבדות (2014) • סלמה (2015) • היישר מקומפטון (2016) • מאחורי המספרים (2017) • טיול בנות (2018) • הפנתר השחור (2019) • צדק ורחמים (2020) • בחורים רעים לתמיד (2021) • נקמה מרה (2022) • הפנתר השחור: ואקאנדה לנצח (2023) ‏•‏‏ הצבע ארגמן (2024)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מלקולם_אקס_(סרט)&oldid=39873596"