יאמטו (אוניית מערכה, 1940)

אוניית המערכה יאמטו
大和

"יאמטו" בהפלגת מבחן, 1941
"יאמטו" בהפלגת מבחן, 1941
"יאמטו" כפי שנראתה בשנים 1944–1945
תיאור כללי
סוג אונייה	אוניית מערכה
צי	הצי הקיסרי היפני
דגל הצי
סדרה	אוניות המערכה מסדרת יאמטו
ציוני דרך עיקריים
מספנה	מספנת הצי בקורה
הוזמנה	4 בנובמבר 1937
הושקה	8 באוגוסט 1940
תקופת הפעילות	16 בדצמבר 1941 – 7 באפריל 1945 (3 שנים)
אחריתה	טובעה ב-7 באפריל 1945, צפונית לאוקינאווה
מיקום	30°22′N 128°04′E
מלחמות וקרבות	מלחמת העולם השנייה
מידות
הֶדְחֶק	65,027 טון, 71,659 במעמס מרבי
אורך	256 מטר בקו המים, 263 מטר אורך כללי
רוחב	36.9 מטר
שוקע	11 מטר
נתונים טכניים
מהירות	27 קשר (כ-50 קמ"ש)
גודל הצוות	2,800-2,500 איש
טווח שיוט	7,200 מיילים ימיים במהירות 16 קשרים (13,334 ק"מ ב-30 קמ"ש)
הנעה	4 טורבינות קיטור בהספק כולל של 150,000 כוחות סוס, 12 דודי קיטור מדגם קמפון
צורת הנעה	4 מדחפים תלת-להביים בקוטר 6 מטרים
אמצעי לחימה
שריון	חזית צריחי התותחים הראשיים - 650 מ"מ דפנות גוף האנייה – 410 מ"מ מרכז הסיפון הראשי – 200 מ"מ צדי הסיפון הראשי – 226.5 מ"מ
חימוש	1941: 9 תותחים בקוטר 460 מ"מ (18.1 אינץ')(3×3) 12 תותחים בקוטר 155 מ"מ (6.1 אינץ')(3×4) 12 תותחים בקוטר 127 מ"מ (5.0 אינץ') 24 תותחי נ"מ בקוטר 25 מ"מ (3×8) 4 מקלעי נ"מ בקוטר 13.2 מ"מ (2×2) 1945: 9 תותחים בקוטר 460 מ"מ (18.1 אינץ')(3×3) 6 תותחים בקוטר 155 מ"מ (6.1 אינץ')(3×2) 24 תותחים בקוטר 127 מ"מ (5.0 אינץ') 162 תותחי נ"מ בקוטר 25 מ"מ (3×52, 1×6) 4 מקלעי נ"מ בקוטר 13.2 מ"מ (2×2)
מטוסים	7 מטוסים המשוגרים על ידי זוג מעוטים

אֳנִיַּת הַמַעֲרָכָה יָאמַטוֹ (באנגלית: Yamato‏, ביפנית: 大和) הייתה אוניית המערכה המובילה מסדרת יאמטו, ששירתה בצי הקיסרי היפני במהלך מלחמת העולם השנייה. האונייה, שנקראה על שמה של פרובינציית יאמטו , ואוניית-האחות שלה מוּסאשׁי, היו אוניות המערכה הכבדות והחמושות ביותר שנבנו אי פעם, בעלות הדחק מקסימלי של 72,800 טון, חמושות בתשעה תותחי 18 אינץ'. שתי האוניות טובעו במהלך המלחמה.

האונייה, שבנייתה החלה ב-1937, נכנסה לשירות בסוף 1941 ותוכננה להתמודד עם העליונות המספרית של ציי המעצמות בעלות האינטרסים באוקיינוס השקט. במהלך שנת 1942 שימשה היאמטו אוניית הדגל של הצי היפני המשולב וביוני באותה שנה פיקד אדמירל איסורוקו יממוטו על קרב מידוויי הרה האסון מגשרה.

בתחילת 1943 הייתה מוסאשי לאוניית הדגל של הצי המשולב והיאמטו עגנה למשך שארית השנה ולמשך רוב 1944 בבסיסי הצי היפני בטרוּק (אחד מאיי מיקרונזיה) ובקוּרֶה, כתגובה לאיומי הצי האמריקאי. על אף נוכחותה בקרב ים הפיליפינים ביוני 1944 לא מילאה היאמטו כל תפקיד בקרב. הפעם היחידה שבה ירתה בתותחיה הראשיים לעבר מטרות שטח של האויב הייתה באוקטובר 1944, כשנשלחה להתעמת עם כוחות אמריקאיים שפלשו לפיליפינים במהלך קרב מפרץ לייטה.

במהלך 1944 החל מאזן הכוחות הימי באוקיינוס השקט לנטות באופן חד לרעת יפן, ובתחילת 1945 סבל הצי הקיסרי ממחסור קשה באספקה ובדלק, שהפחית את יעילותו באופן משמעותי. באפריל 1945, בניסיון נואש להאט את קצב התקדמות בעלות הברית, נשלחה היאמטו למשימה לאוקינאווה במטרה למנוע בכל מחיר את הפלישה ולהילחם עד להשמדתה. ב-7 באפריל תקפו את היאמטו מפציצים ומפציצי טורפדו שהמריאו מנושאות המטוסים האמריקאיות והטביעו אותה על כל אנשי צוותה.

תכנון ובנייה

ערך מורחב – אוניות המערכה מסדרת יאמטו

היאמטו לקראת סוף בנייתה, 20 בספטמבר 1941

במהלך שנות ה-30 אימצה ממשלת יפן מדיניות לאומנית תוקפנית, במטרה להרחיב את שטחי האימפריה היפנית. בהתאם למדיניות זו פרשה יפן מחבר הלאומים בשנת 1934 תוך גינוי הסכמי הוועידה הימית בוושינגטון שהגבילו את גודלן וחימושן של אוניות המערכה. או אז החלו מהנדסי הצי הקיסרי בתכנון אוניות המערכה מסדרת יאמטו. אוניית המערכה יאמטו הייתה האונייה הראשונה בסדרה זו שיועדה לבנות אוניות מערכה כבדות. מתכנני האונייה הבינו כי הצי היפני לא יוכל להתמודד עם תפוקת הייצור של מספנות הצי האמריקאי במקרה שתפרוץ מלחמה, ועל כן תוכננו כלי השיט מסדרה זו עם הדחק של מעל 70,000 טון וחימוש רב. באמצעות גודלה הרב וחימושה הכבד, כך קיוו המתכננים, תוכל היאמטו להתמודד עם מספר אוניות מערכה אמריקאיות בו זמנית, ובכך להתמודד עם יתרונו המספרי של הצי האמריקאי.

ב-4 בנובמבר 1937 הונחה שדרית היאמטו במספנת בסיס הצי בקוּרֶה הסמוכה להירושימה. המבדוק שבו נבנתה עבר הרחבה על מנת שיוכל להכיל את האונייה הגדולה. המבדוק הועמק במטר נוסף והותקנו בו עגורנים המסוגלים לשאת משא של עד 350 טון. בשל החשש שארצות הברית תגלה את מאפייני כלי השיט, הציבו היפנים חופה מעל המבדוק על מנת להסתיר את האונייה. ב-8 באוגוסט 1940 השיק קפטן מִיָזַאטוֹ שוּטוֹקוּ את היאמטו.

חימוש

סוללת התותחים הראשית של היאמטו כללה תשעה תותחי 460 מ"מ (18.1 אינץ') בשלושה צריחים, הקליבר הגדול ביותר של תותחים ימיים שהותקן אי פעם על אוניית מלחמה. אורך כל תותח היה 21.13 מטר, משקלו 147.3 טון והוא היה מסוגל לירות פגזים נפיצים או פגזים חודרי שריון למרחק של 42 ק"מ. סוללת התותחים המשנית שלה כללה שנים עשר תותחי 155 מ"מ (6.1 אינץ') בארבעה צריחים (אחד בחרטום, אחד בירכתיים ושניים במרכז האונייה) ושנים עשר תותחי 127 מ"מ (5.0 אינץ') בשישה צריחים (שלושה בכל צד של האונייה). בנוסף כלל מערך החימוש של היאמטו עשרים וארבעה תותחי נ"מ 25 מ"מ (0.98 אינץ'), בעיקר במרכז הספינה. לאחר שעברה שיפוצים ב-1944 וב-1945 נותרו שישה תותחי 155 מ"מ בסוללה המשנית, מספר תותחי ה-127 מ"מ עלה לעשרים וארבעה ומספר תותחי הנ"מ עלה ל-162.

שירות

מבחני ים ופעילות ראשונית

במהלך חודש אוקטובר 1941 עברה היאמטו סדרת ניסויי ים, שבמהלכם נמדדה מהירותה המקסימלית - 27.4 קשרים (50.7 קמ"ש). בשל צִלה המתקרב של המלחמה, והעדיפות שניתנה לבנייה צבאית, היא נכנסה לשירות באופן רשמי חודשיים לפני המתוכנן, ב-16 בדצמבר 1941. הטקס בקורה היה צנוע מהמקובל, שכן היפנים הקפידו על הסתרת מאפייני האונייה. היאמטו, בפיקודו של קפטן גִיהַאצִ'י טָקַיָנַאגִי, הצטרפה ל"שייטת אוניות המערכה הראשונה" ביחד עם אוניות המערכה "נאגאטו" ו"מוטסו" .

ב-12 בפברואר 1942 הייתה היאמטו לאוניית הדגל של הצי היפני המשולב של האדמירל איסורוקו יממוטו. יממוטו תכנן עימות מכריע עם הצי האמריקאי באטול מידוויי. ב-27 במאי הפליגו היאמטו ומלוותיה ממפרץ הירושימה לעבר מידוויי. מפצחי הצפנים של צבא ארצות הברית היו מודעים לתוכניתו של יממוטו ואיפשרו לצי האמריקאי להיערך בהתאם. הצי הקיסרי ספג מכה קשה בקרב מידוויי, שבמהלכו טובעו ארבע נושאות מטוסים יפניות, והושמדו 332 מטוסים. יממוטו ניהל את הקרב מן היאמטו, אך כוחותיו התפרשו בשטח באופן נרחב על מנת לפתות את הכוחות האמריקאיים להיכנס למלכודת, וקבוצת אוניות המערכה הייתה רחוקה מדי מכדי לקחת חלק בעימות. ב-5 ביוני הסיג יממוטו את כוח אוניות המערכה להשירג'ימה.

ב-11 באוגוסט 1942 הפליגה היאמטו מקורה בדרכה ללגונת טרוק. לאחר 11 ימים בים אותרה על ידי הצוללת האמריקאית "פליינג פיש", ששיגרה לעברה ארבעה טורפדות. כולם החטיאו, והיאמטו הגיעה בבטחה לטרוק עוד באותו יום. במהלך כל קרב גוודלקנל עגנה היאמטו בטרוק בשל מחסור בתחמושת לתותחי ה-460 מ"מ שלה, אי הכרת הזירה הימית מסביב לגוודלקנל ובשל תצרוכת הדלק הגבוהה שלה. לפני תום השנה קיבל קפטן צ'יקאי מָטְסוּדָה את הפיקוד על היאמטו.

ב-11 בפברואר 1943 נמסר תפקיד אוניית הדגל של הצי המשולב לאונייה מוסאשי, שהייתה אוניית האחות של יאמטו. בתקופת עגינתה בטרוק זכתה היאמטו לכינוי "מלון יאמטו". כינוי זה ניתן לה על ידי צוותי המשחתות והסיירות ששהו גם הם בדרום האוקיינוס השקט, וזאת בשל העובדה כי האונייה בילתה יום אחד בלבד מחוץ לנמל טרוק בתקופה שבין הגעתה באוגוסט 1942 לעזיבתה במאי 1943. ב-8 במאי 1943 הפליגה היאמטו מטרוק ליוקוסוקה ומשם חזרה לקורה, שם עגנה ב-14 במאי. במשך תשעה ימים ביצעו אנשי הצוות בדיקות ותיקונים כלליים, ולאחר שהפליגה לים הפנימי סטו, עלתה שוב על מבדוק בסוף יולי, הפעם למטרות שדרוגים והתאמות נוספות: שיפור שריון הצריחים המשניים ומערכת ההיגוי, הסרת צריחי תותחי ה-155 מ"מ הצדיים והחלפתם במערכת הגנת נ"מ משופרת שכללה שנים עשר צריחי 25 מ"מ בעלי שלושה קנים ושתי מערכות מכ"ם. ב-16 באוגוסט החלה היאמטו בדרכה חזרה לטרוק, ובה חברה לכוח משימה גדול שנוצר בתגובה לפשיטות האמריקאיות על איי טאראווה ומקין. המודיעין היפני דיווח כי בסיס הצי האמריקאי בפרל הארבור ריק מאוניות, מידע אותו פירשו היפנים ככוונה אמריקאית לתקוף את האי וייק. בעקבות זאת הפליגה היאמטו בסוף ספטמבר עם אוניית המערכה נאגאטו, שלוש נושאות מטוסים ומספר כלי שיט קטנים יותר במטרה ליירט את שייטת "כוח משימה 15" האמריקאית, אך לא הצליחה לאתרה. כחודש לאחר מכן יצאה היאמטו פעם נוספת מטרוק במטרה ליירט את הכוח האמריקאי, הפעם עם שש אוניות מערכה, שלוש נושאות מטוסים ושבע סיירות, אך לאחר שלא נוצר קשר מכ"ם עם האויב במשך שישה ימים, שב הצי לטרוק ב-26 באוקטובר.

בשל גודל שטחי האחסון שבהן ושריונן העבה, שימשו לעיתים היאמטו והמוסאשי להעברת גייסות, ובין 12 ל-17 בדצמבר ליוותה יאמטו את שינוע הכוחות היפניים במסגרת מבצע BO-1. ב-25 בדצמבר, בעת העברת כוחות וציוד שנדרשו לסיוע לחילות המצב בבסיסים בפפואה גינאה החדשה, יירטה הצוללת האמריקאית "סקייט" את היאמטו ואת כוח המשימה שלה במרחק של כ-290 ק"מ מהחוף. הצוללת שיגרה ארבעה טורפדות לעבר יאמטו ואחד מהם פגע בצדה הימני לכיוון הירכתיים. מהפגיעה נפער חור בקוטר 25 מטר בגוף האונייה, וניתק מַחְבָּר שבין חגורת השריון העליונה לתחתונה שגרמו להצפת מחסן התחמושת של הצריח האחורי. כ-3,000 טון מים חדרו לגוף האונייה אך היא הצליחה להגיע לטרוק מאוחר יותר באותו היום. ספינת התיקונים "אקאשי" ביצעה תיקונים זמניים ביאמטו, והיא עזבה ב-10 בינואר לקורה.

ב-16 בינואר 1944 הגיעה היאמטו לקורה לתיקונים, ועלתה על מבדוק יבש עד 3 בפברואר 1944. במהלך ההספנה התקינו לוח משוריין משופע בזווית של 45° באזור פגיעת הטורפדו; עלתה הצעה לפיה יוספו עוד 5,100 טון של פלדה למיגון הספינה מפני פגיעות טורפדו, אך הצעה זו נגנזה במהרה מכיוון שתוספת כזו הייתה מעלה את ההדחק והשוקע של היאמטו בשיעור ניכר. בעודה בהספנה קיבל קפטן נוֹבּוּאֵיי מוֹרישיטָה את הפיקוד על האונייה. ב-25 בפברואר עברה היאמטו משייטת אוניות המערכה הראשונה אל "הצי השני", ובאותו יום עלתה שוב להספנה למטרות שיפוצים נוספים לכל מערכות המכ"ם והנ"מ שלה. הותקנו בה שישה צריחי 127 מ"מ כפולי-קנה ועוד שלושים ושישה תותחי נ"מ 25 מ"מ בעלי שלושה קנים, וכך עלה מספר תותחי 127 ו-25 מ"מ לעשרים וארבעה ו-162, בהתאמה. גם מערכת המכ"ם של היאמטו עברה שדרוג וכללה מערכת לזיהוי תת-אדום, מערכות בקרת נשק ומכ"ם זיהוי אווירי. היאמטו עזבה את המבדוק ב-18 במרץ והחלה בסדרת מבחני ים ב-11 באפריל. היא עזבה את קורה ב-21 באפריל כשעל סיפונה חיילים וציוד בדרכם למשימה בפיליפינים, לשם הגיעה ב-28 באפריל. משם המשיכה למלזיה והצטרפה שם ל"צי הנייד" של תת-אדמירל ג'יסאבורו אוזאווה ב-14 במאי.

קרב ים הפיליפינים

ערך מורחב – קרב ים הפיליפינים

בראשית יוני שוב שימשו היאמטו והמוסאשי כנושאות גייסות, הפעם על מנת לחזק את חיל המצב ואת הגנת האי האינדונזי בְּיָאק, אך לאחר שלידי אוזאווה הגיעו ידיעות על נושאת מטוסים אמריקאית בסביבות איי מריאנה בוטלה המשימה. אוזאווה ארגן את הצי מחדש וריכז את מרבית כליו באזור תוך תקווה להגיע לקרב הכרעה מול האמריקאים, אך באותה עת כבר היה הצי היפני בנחיתות מספרית ואיכותית אל מול צי האוקיינוס השקט האמריקאי. בין 19 ל-23 ביוני 1944 הפליגה היאמטו עם כוחות הצי הנייד של אוזאווה במהלך קרב ים הפיליפינים. האמריקאים כינו קרב זה "מטווח תרנגולי ההודו של איי מריאנה" שכן במהלכו איבדו היפנים שלוש נושאות מטוסים ו-426 מטוסים, אל מול 130 בלבד בצד האמריקאי; תרומתה היחידה של היאמטו הייתה פתיחה בשוגג באש על מטוסים יפנים השבים מן הקרב.

בתום הקרב הסיג אוזאווה את הצי הנייד אל אזור ההיערכות בהאשירג'ימה שליד קורה לצורכי תדלוק והצטיידות. בקורה נוספו ליאמטו חמישה תותחי נ"מ 25 מ"מ תלת-קניים. בהזדמנות זו ננקטו "נוהלי ציפה בחירום", שהביאו להסרת כל חפץ דליק מהאונייה, כגון לינולאום, מצעים ומזרנים. הסרת המזרנים הביאה לידי כך שאנשי הצוות ישנו על לוחות עץ ששימשו במקרה הצורך לתיקון נזקים. צבעים דליקים כוסו בשכבת צבע על בסיס סיליקון ומשאבות נוספות וציוד להגנה מפני אש פוזרו ברחבי האונייה. ב-8 ביולי הפליגה היאמטו דרומה בליווי במוסאשי, נאגאטו, סיירת המערכה "קונגו" ואחת עשרה סיירות ומשחתות נוספות. היאמטו והמוסאשי הפליגו לאיי לינגה, לשם הגיעו ב-16–17 ביולי. בשלב זה של המלחמה הצטמצם מאוד צי המיכליות של יפן בשל פשיטות צוללות אמריקאיות, ועל כן עגנו רוב יחידותיו בדרום-מזרח אסיה, על מנת לשמור על קרבה למקורות הדלק והאספקה שלהן. בשל כך נשארו אוניות המערכה באי זה במשך כשלושה חודשים.

קרב מפרץ לייטה

ערך מורחב – קרב מפרץ לייטה

היאמטו ב-24 באוקטובר 1944, במהלך הקרב בים סיבויאן; מיד לאחר פגיעת פצצה

בין 22 ל-25 באוקטובר 1944 לקחה היאמטו חלק באחד מהקרבות הימיים הגדולים בהיסטוריה - קרב מפרץ לייטה. "מבצע שו 1" החל בתגובה לפלישת האמריקאים לפיליפינים, וריכז מספר כוחות משימה יפניים באי לייטה, עליו נחתו כוחות אמריקאים. ב-18 באוקטובר, נצבעה היאמטו בצבע שחור, כהכנה למעברה הלילי במיצר סן ברנרדינו. ב-23 באוקטובר תקפו הצוללות האמריקאיות "דארטר" ו"דייס" את היאמטו ואת "הכוח המרכזי" של האדמירל טקאו קוריטה, בדרכם ללייטה. הצוללות טיבעו שתי סיירות כבדות מדגם "טקאו", כולל את אוניית הדגל של קוריטה "אטאגו", וגרמו נזק לשלישית. קוריטה ניצל והעביר את דגלו ליאמטו. ביום שלאחר מכן, במהלך הקרב בים סיבויאן, נפגע קשות הכוח המרכזי של קוריטה באבדו שלוש סיירות כבדות נוספות. אובדן כלים זה חיסל כמעט לחלוטין הגנת הנ"מ של הכוח. במהלך אותו יום ביצעו מטוסי נושאות המטוסים האמריקאיות 259 גיחות בסך הכל. באחת הגיחות פגע מטוס מנושאת המטוסים האמריקאית "אסקס" ביאמטו באמצעות שתי פצצות חודרות-שריון, וכמעט-פגע באמצעות פצצה נוספת; היאמטו ספגה נזק בינוני וכ-3,370 טון מים חדרו לאונייה.

ב-24 באוקטובר עזב כוח ההגנה האמריקאי את לייטה. בהיותו משוכנע כי הכוח המרכזי פנה לאחור, הפנה הלסי את "הצי השלישי" שתחת פיקודו למרדף אחר "הכוח הצפוני" היפני - כוח ששימש הטעיה. כוח זה, תחת פיקודו של האדמירל ג'יסאבורו אוזאווה, כלל נושאת מטוסים אחת (זואיקאקו), שלוש נושאות מטוסים קלות, שתי אוניות מערכה היברידיות מדגם "איסה" וליוויָן. ההטעיה נחלה הצלחה שכן בעטיה הפליגו ממפרץ לייטה חמש נושאות מטוסים וחמש נושאות מטוסים קלות, כשעל סיפוניהן יותר מ-600 מטוסים, שש אוניות מערכה מהירות, שמונה סיירות ומעל 40 משחתות. במהלך שעות החשיכה ניווט קוריטה במימי מיצר סן ברנרדינו. מעט לאחר הזריחה, בקרב מול סמאר, תקפה השייטת של קוריטה כוח אמריקאי שנותר באזור על מנת לספק סיוע לכוחות הנוחתים על החוף. הכוח הקטן, שנקרא "טופי 3" (Taffy 3), כלל שש נושאות מטוסים מלוות, שלוש משחתות וארבע משחתות ליווי. בשלבים הראשונים של הקרב, התעמת צוות היאמטו עם כוחות שטח עוינים בפעם היחידה במהלך שירות האונייה, מעט לאחר שדיווח צוות הארטילריה של היאמטו על פגיעה בנושאת המטוסים המלווה "גמבייר ביי" מהסוללה הראשית שלה, נצפה מטח טורפדו מתקדם לכיוונה; היאמטו נאלצה לסטות מהלחימה על מנת לחמוק מהם, ונבצר ממנה לשוב לקרב לאחר מכן. טופי 3 היה חמוש בטורפדו ותותחי 127 מ"מ בלבד, אך זכה לסיוע מטוסי קרב TBF אוונג'ר ו-F4F ויילדקט מנושאות המטוסים המלוות. הכוח האמריקאי הצליח לתקוף בעוצמה כה רבה, עד כי סבור היה קוריטה כי ציו מתעמת עם כוח משימה אמריקאי מלא של נושאות מטוסים. דיווח מוטעה שקיבל ובו נאמר כי מולו עומדות שש נושאות מטוסים, שלוש סיירות ושתי משחתות הביא את קוריטה להסגת כוחותיו לאחור. היאמטו לא ניזוקה באופן רציני; רק שלוש החטאות-קרובות ושבעה עשר הרוגים מהפצצות בגובה נמוך נרשמו. תקיפות מטוסים נוספות במהלך הנסיגה הביאו לנזק קל ועשרים ואחת אבדות בקרב אנשי הצוות. שלוש סיירות כבדות נוספות וסיירת קלה טובעו. הכוח המרכזי הטביע שתי נושאות מטוסים מלוות, שתי משחתות ומשחתת ליווי. לאחר העימות, שבו היאמטו ושארית הכוח המרכזי לברוניי.

ב-15 בנובמבר 1944 חדלה פעילותה של שייטת אוניות המערכה הראשונה, והיאמטו הייתה לאוניית הדגל של הצי השני. ב-21 בנובמבר תקפה הצוללת האמריקאית "סי-לַיון" את היאמטו ומלוותיה בעודן משייטות בים סין המזרחי בדרכן חזרה לקורה. תקיפה זו הביאה לטיבוע אוניית המערכה קונגו והמשחתת "אורקאזה", אך פעם נוספת לא ניזוקה היאמטו. עם הגיעה לקורה עלתה היאמטו על מבדוק יבש, תוקנה, ונערכו שיפורים במערך הנ"מ שלה. ב-25 בנובמבר קיבל קפטן קוסאקו ארוגה את הפיקוד על היאמטו.

מבצע טן-גו

יאמטו תחת התקפה ליד קורה, ב-19 במרץ 1945

ב-1 בינואר 1945 הוקמה שייטת אוניות המערכה הראשונה המחודשת שבה נכללו היאמטו, אוניית המערכה הארונה והנאגאטו. יומיים לאחר מכן עזבה היאמטו את המבדוק בדרכה לים הפנימי סטו. הצבה זו הייתה קצרת מועד שכן שייטת אוניות המערכה הראשונה פורקה שוב ב-10 בפברואר, והיאמטו הצטרפה ל"שייטת נושאות המטוסים הראשונה".

ב-1 באפריל 1945 פלשו בעלות הברית לאוקינאווה, כשלב האחרון לפני הפלישה המתוכננת לאיי יפן. תגובת הצי הקיסרי היפני הייתה עריכת מבצע, שם קוד "טן-גו" (天号作戦), שיכלול את כל כוחות השטח הימיים הנותרים של יפן. לפי פרטי המבצע יפליגו היאמטו ותשע מלוות (הסיירת "יהאגי" ושמונה משחתות) לאוקינאווה. אז, בשילוב התקפות קאמיקאזה וכוחות צבא המוצבים באי, יתקפו את כוחות בעלות הברית שנאספו על האי ובסביבתו. לאחר מכן יעלה הצוות את היאמטו על החוף וישתמש בתותחיה כסוללה ארטילרית עד שיוכרע. כהכנה למשימה זו, ב-29 במרץ, נטענו כל מצבורי הנשק של האונייה. על פי התוכנית היפנית, יצטיידו האוניות היוצאות למבצע בכמות דלק המספיקה למסע לאוקינאווה בכיוון אחד בלבד, אך בפקודת מפקדי הבסיסים הפליגו האוניות כשמכלי הדלק שלהן מלאים בכ-60% מקיבולתם. הכוח יצא מטוֹקוּיאמה ב-6 באפריל בשעה 15:20 בשם "כוח התקיפה המיוחד".

לרוע מזלם של היפנים יירטו ופיענחו בעלות הברית את תעבורת הרדיו שלהם, וכך למדו מפקדי הצי האמריקאי על פרטי מבצע טן-גו. אישור נוסף על כוונות היפנים הגיע לידי בעלות הברית בשעה 20:00, עת חצה כוח התקיפה המיוחד את תעלת בונגו, ואותר על ידי הצוללות האמריקאיות "ת'רֶדפין" ו"האקלבק". שתי הצוללות דיווחו לכוח נושאות המטוסים האמריקאי בסביבות אוקינאווה את מיקומה של היאמטו אך נמנעו מלתקוף בשל מהירות טור האוניות - 22 קשרים (41 קמ"ש) - ותנועות הזיגזג שלו.

כוחות בעלות הברית סביב אוקינאווה התכוננו למתקפה. האדמירל ריימונד ספרואנס הורה לשש אוניות מערכה ששהו באזור להתכונן לפעולה כנגד היאמטו. הוראות אלה בוטלו ובמקומן החליט ספרואנס על תקיפות מנושאות מטוסים של האדמירל מארק מיצ'ר. כוח אוניות המערכה נשלח כגיבוי, בליווי שבע סיירות ו-21 משחתות, על מנת למנוע מהכוח היפני להגיע לטווח ירי על כוחות הנחיתה.

היאמטו בתמרונים להתחמקות מפצצות וטורפדו במהלך מבצע טן-גו

עם שחר 7 באפריל היו אנשי צוות היאמטו בעמדות קרב, ומוכנים לפעילות נ"מ. בשעה 08:23 יצר כוח מוטס של בעלות הברית קשר ראשון עם כוח התקיפה המיוחד; שני מטוסים ימיים הגיעו לאזור זמן קצר לאחר מכן, ובמשך חמש השעות הבאות ירתה היאמטו פגזי נ"מ המשלבים מטעני רסס ותבערה לכיוון המטוסים. על אף ניסיונותיה לא הצליחה למנוע מהם להמשיך לעקוב אחר הכוח. היאמטו השיגה את קשר המכ"ם הראשון שלה בשעה 10:00. כשעה לאחר מכן הופיעו מעל הכוח מטוסי קרב מדגם F-6F הלקט, כשטייסיהם מוכנים לפגוש בכל מטוס יפני שעשוי היה להופיע, אך אף מטוס לא יצא לקראתם.

בסביבות השעה 12:30 השיגו 280 מפציצים ומפציצי טורפדו אמריקאים את כוח התקיפה המיוחד. המשחתת "אסשימו", שעזבה את הכוח מוקדם יותר בשל תקלה במנועים, טובעה על ידי מטוסים מנושאת המטוסים "סן חסינטו". בהתאם לנוהלי הגנת הנ"מ של היפנים, הגביר כוח התקיפה המיוחד את מהירותו ל-24 קשרים (44 קמ"ש), והמשחתות החלו להקיף את היאמטו. יעף התקיפה הראשון החל בשעה 12:37. היהאגי פנתה והתרחקה מהכוח במהירות 35 קשרים (65 קמ"ש) על מנת למשוך חלק מהתוקפים; על אף שהתמרון הצליח, מספר המטוסים שמשכה היה זניח. היאמטו הצליחה לחמוק מפגיעה במשך ארבע דקות, אך בשעה 12:41 השמידו שתי פצצות שני תותחי נ"מ 25 מ"מ ופערו חור בסיפון. פצצה שלישית השמידה את חדר המכ"ם שלה ותותח 127 מ"מ בירכתי צד ימין. בשעה 12:46 פגעו שתי פצצות נוספות במרכז צדה השמאלי של האונייה - אחת מעט לפני תותח 150 מ"מ והשנייה ישירות עליו. פגיעה זו גרמה לנזק רב לצריח ולמחסן התחמושת שלו. בשעה 12:45 הרעידה פגיעת טורפדו יחיד בקדמת צדה השמאלי של היאמטו את האונייה כולה. מכיוון שרוב ניצולי פגיעה זו נהרגו מאוחר יותר בהפצצות מיעף נמוך או לא הצליחו להימלט מהאונייה הטובעת הפרטים אינם ברורים, אך ככל הנראה לא נגרם נזק חמור. מעט מאוחר יותר פגעו שלושה טורפדות נוספים באונייה. שתי פגיעות - בצד שמאל, ליד חדר המכונות, ובאחד מחדרי הדוודים - מאושרות; הפגיעה השלישית מוטלת בספק, אך נחשבת בעלת סבירות גבוהה, שכן הדבר מסביר את דיווח ההצפה בחדר ההגאים מאותה שעה. ההתקפה הסתיימה בשעה 12:47, בהותירה את היאמטו נוטה על צידה בכ-5–6 מעלות לצד שמאל; הצפות נגד - הצפה מכוונת של מדורים בצדה השני של האונייה - צמצמו את הנטייה לכדי מעלה אחת. אחד מחדרי הדוודים יצא מכלל שימוש ובכך האט במקצת את מהירות האונייה, והפצצות ביעף נמוך פגעו ברבים מצוותי תותחי הנ"מ 25 מ"מ ופגעו ביעילות הגנת הנ"מ של היאמטו.

היאמטו בתצלום ממטוס מנושאת המטוסים "יורקטאון". האונייה עולה באש וניתן לראות כי היא נוטה לצד שמאל

מעט לפני השעה 13:00, החלה ההתקפה השנייה. במתקפה משולבת, חגו מפציצי צלילה גבוה מעל הכוח, ומפציצי טורפדו התקרבו מכל הכיוונים בגובה פני הים. צוותיהם של תותחי הנ"מ של האונייה ההמומים מכמות המטרות המקיפות אותם נקטו בניסיונות נואשים על מנת לעצור את המתקפה, וכך הפכו תותחי הנ"מ של האונייה לעוד פחות יעילים. תותחיה הראשיים של היאמטו נטענו בפגזים בעלי מטען רסס שכוונו להתפוצץ כשנייה לאחר הירי - 1,000 מטר מהאונייה - אך לאלה הייתה השפעה מזערית. ארבעה או חמישה טורפדו נוספים פגעו ביאמטו; שלושה או ארבעה בצד שמאל ואחד בצד ימין. שלוש פגיעות אושרו: אחד פגע בחדר הדוודים שנפגע לפני כן, אחר פגע בחדר דוודים נוסף, והשלישי פגע בגוף הספינה, בסמוך לחדר מכונות שנפגע קודם. פגיעות אלה הוסיפו לכמות המים שחדרו לספינה ואף ייתכן כי גרמו להצפת מדורים צמודים. ייתכן כי הטורפדו הרביעי (אף שפגיעתו אינה מאושרת) פגע לצד אזור פגיעת הטורפדו השלישי, לכיוון הירכתיים, שכן פגיעה כזו מסבירה את דיווחי ההצפה שהתקבלו מאזור זה. התקפה זו הותירה את היאמטו בנטייה מסוכנת של 15–18 מעלות לצד שמאל. הצפת נגד של כל המדורים הריקים בצד ימין של האונייה צמצמה את הנטייה ל-10 מעלות, אך שיפור נוסף הצריך תיקונים או הצפת חדרי מכונות וחדרי דוודים בצד הימיני של האונייה. על אף שבנקודה זו לא הייתה היאמטו בסכנת טביעה, הותירה הנטייה את סוללת התותחים הראשית בלי יכולת לירות, והאטה את מהירות האונייה לכדי 18 קשרים (33 קמ"ש).

בסביבות השעה 13:40 החלה ההתקפה השלישית. לפחות ארבע פצצות הסבו נזק למבנה העילי של היאמטו. הפצצה זו הביאה להרוגים רבים מבין צוותי תותחי הנ"מ 25 מ"מ. החטאות-קרובות רבות הסבו נזק לספינה בכך שזעזעו את הלוחות המשוריינים ופגעו באמינותם בהגנה מפני טורפדו. הנזק המשמעותי ביותר היה ארבע פגיעות טורפדו נוספות. שלושה התפוצצו בצד שמאל, בהגבירם את קצב חדירת המים לחדר המכונות הפנימי השמאלי. בנוסף הוצפו חדר דוודים וחדר הגאים נוספים. הצפת שני חדרי ההגאים הגבילה את תנועת היאמטו, והיא נתקעה על פנייה לכיוון ימין. הטורפדו הרביעי פגע ככל הנראה בחדר המכונות הימני החיצוני, שיחד עם עוד שלושה מדורים בימין האונייה, הוצפו במכוון על מנת לייצב את האונייה. פגיעת הטורפדו הגבירה מאוד את קצב חדירת המים ואנשי צוות שהיו במדורים אלה טבעו בטרם הספיקו להימלט.

התפוצצות מחסני התחמושת על היאמטו

בשעה 14:02 ניתנה באיחור רב הפקודה לנטוש את האונייה. באותו זמן האטה היאמטו לכדי 10 קשרים (19 קמ"ש) ונטייתה החריפה בהדרגה. שריפות השתוללו במדורים שונים באונייה ואזעקות המתריעות מפני התחממות של מחסני התחמושת הקדמיים פעלו בעוצמה. נוהל שגרתי היה להציף את מחסני התחמושת על מנת למנוע פיצוץ, אך משאבות המים שהיו אמונות על נוהל זה יצאו מכלל פעולה בשל הצפות קודמות.

בשעה 14:05 עשה דרכו יעף אחרון של מפציצי טורפדו לכיוון היאמטו מצדה השמאלי. כעת נטייתה הייתה כזו שהטורפדו - שתוכנן להתפוצץ בעומק 6.1 מטרים - התפוצצו עם הפגיעה בגוף האונייה והחריפו את נטיית האונייה. בשעה 14:20 נותקה אספקת החשמל ותותחי הנ"מ 25 מ"מ החלו צונחים לים. שלוש דקות מאוחר יותר התהפכה היאמטו. צריח תותחי ה-460 מ"מ התפרק, ובעת התהפכותה יצר גוף האונייה יניקה, שמשכה את אנשי הצוות השוחים בחזרה לכיוונה. כשהגיע היפוכה ל-120 מעלות התפוצץ אחד ממחסני התחמושת בחרטום בזעזוע אדיר. ענן הפטרייה שהיתמר בעקבות הפיצוץ לגובה של 6.4 ק"מ נצפה אף בקיושו, מרחק 160 ק"מ משם. היאמטו שקעה במהירות, עמה כ-2,063 מתוך 2,332 אנשי ציוותה, בהם תת-אדמירל סייאיצ'י איטו, מפקד הצי. הניצולים הספורים נמשו מן המים על ידי ארבע המשחתות ששרדו את הקרב ושבו ליפן.

מההתקפה הראשונה בשעה 12:37 ועד לפיצוץ בשעה 14:23 ספגה היאמטו אחת עשרה פגיעות טורפדו לפחות ושמונה פגיעות מפצצות. תיתכנה עוד שתי פגיעות טורפדו נוספות, אך הן אינן מאושרות.

גילוי שרידי האונייה

לרוב בשל נסיבות מעורפלות ומידע חלקי אודות טביעתן, נמצאו וזוהו אך קומץ שרידי אוניות מלחמה יפניות גדולות. בהסתמכה על תיעוד אמריקאי מזמן המלחמה, יצאה בשנת 1982 משלחת לים סין הדרומי, אך לא הצליחה לקבוע בוודאות את זהות השבר שגילתה. משלחת נוספת חזרה לאתר כשנתיים מאוחר יותר. בעזרת תמונות וצילומי וידאו אישר אחד ממתכנני האונייה, שיגרו מקינו, את מיקומה של היאמטו. שרידי האונייה ממוקמים כ-290 ק"מ דרומית-מערבית לקיושו בעומק 340 מטר, בשני חלקים; חלק קדמי, הכולל את החרטום ושני שלישים מהאונייה ואת ירכתיה.

חשיבות תרבותית

דגם של אוניית המערכה יאמטו בקנה מידה של 10:1

מרגע השלמתן ניתנה ליאמטו ולאחותה, מוסאשי, חשיבות רבה בתרבות היפנית. אוניות אלה סימלו את התגלמות גאונותה של הנדסת הצי הקיסרי היפני. בשל גודלן, מהירותן וכוחן גילמו את נחישותה ומוכנותה של יפן להגן על האינטרסים שלה מפני העולם המערבי בכלל ומפני ארצות הברית בפרט. שיגרו פוּקוּדוֹמֶה, קצין המבצעים של המטה הכללי של הצי הקיסרי, תיאר את האוניות כ"סמלים של עוצמה ימית שנסכו תחושת ביטחון עמוקה בקצינים ובגברים לגבי הצי שלהם." עוצמתה הסמלית של היאמטו הייתה כה גדולה עד כי היו אזרחים שהיו משוכנעים שכל עוד כשירה האונייה להילחם - לא תפסיד מדינתם.

במשך עשרות שנים לאחר המלחמה הוקירו היפנים את זיכרון היאמטו בדרכים שונות. מבחינה היסטורית שימש השם יאמטו שם פואטי של יפן; ככזה, הפך השם לשם נרדף לסופה של האימפריה היפנית. באפריל 1968, הוקם בכף אינוּטאבּוּ שבמחוז קגושימה עמוד זיכרון לזכרם של חללי מבצע טן-גו. באוקטובר 1974 יצר רייג'י מצומוטו את סדרת האנימציה חלוצי החלל. הסדרה עסקה בבנייה מחדש של אוניית המערכה כספינת חלל ובמסעה הבין-כוכבי להצלת כדור הארץ. הסדרה נחלה הצלחה מסחררת ובעקבותיה נעשו חמישה סרטים ושתי סדרות-בת נוספות; בעוד שביפן שלאחר המלחמה ניסו האזרחים להגדיר משמעות חדשה לחייהם, הפכה היאמטו לסמל של גבורה ושל רצונם של היפנים לשקם את תחושת הגבריות שאבדה להם עם תבוסת מדינתם. הסדרה זכתה להצלחה אף בצפון אמריקה ויצרה בסיס לשוק האנימה באזור. המוטיבים של "חלוצי החלל" נשנו גם בסדרה "שרות חרישי" (The Silent Service). בסדרת מנגה ואנימה זו, נבחנו סוגיית הנשק הגרעיני ויחסי ארצות הברית-יפן. הכלי המרכזי בעלילה הוא צוללת גרעינית, שצוותה פותח במרד ומשנה את שמה ליאמטו, ההֶרְמֵז לאוניית המערכה ממלחמת העולם השנייה ולערכים שסימלה.

בשנת 2005 נפתח בעיר קורה, בסמוך למספנות הצי, מוזיאון היאמטו. על אף שמטרתו לחנך על נושא ההיסטוריה הימית של יפן לאחר תקופת מייג'י, שם המוזיאון דגש מיוחד על האונייה הנושאת את שמו; היאמטו משמשת כמוטיב חוזר בקרב מספר תצוגות ואף קיים חלק המוקדש לסדרה "חלוצי החלל." המוצג המרכזי של המוזיאון, החולש על חלק גדול מהקומה הראשונה, הוא דגם מוקטן באורך 23.6 מטרים של היאמטו.

באותה שנה יצא לאקרנים סרט באורך מלא בשם "יאמטו" לציון שישים שנה לסיום מלחמת העולם השנייה. הסרט מבוסס על ספר בעל אותו השם, ומציג את המלחים ששירתו על האונייה ואת רגשות הכבוד והחובה שחשו. הסרט יצא לאקרנים במעל ל-290 בתי קולנוע ברחבי יפן, וזכה להצלחה מסחרית בהכניסו שיא של 5.11 מיליארד ין.

לקריאה נוספת

• ג'ון טולנד, השמש העולה: שקיעתה ונפילתה של הקיסרות היפנית, 1936-1945, תל אביב: משרד הביטחון, 1985.

• Ballard, Robert . Return to Midway, London: Wellington House,1999. ISBN 0304352527
• Evans, David C. and Mark R. Peattie. Kaigun: Strategy, Tactics, and Technology in the Imperial Japanese Navy, 1887–1941, Annapolis, Maryland: Naval Institute Press, 1997. ISBN 0870211927. OCLC 36621876.
• Feifer, George. "Operation Heaven Number One," in The Battle of Okinawa: The Blood and the Bomb, The Lyons Press, 2001. ISBN 1585742155
• Garzke, William H. and Robert O. Dulin. Battleships: Axis and Neutral Battleships in World War II, Annapolis, Maryland: Naval Institute Press, 1985. ISBN 0870211013. OCLC 12613723
• Jackson, Robert. The World's Great Battleships: From the Middle Ages to the Present, Brown Books, 2000. ISBN 1897884605
• Jentschura, Hansgeorg; Jung, Dieter and Peter Mickel. Warships of the Imperial Japanese Navy, 1869–1945, Annapolis: United States Naval Institute, 1977. ISBN 087021893X.
• Johnston, Ian and Rob McAuley. The Battleships, MBI Publishing Company, 2000. ISBN 0-7603-1018-1
• Levi, Antonia. "The New American Hero: Made in Japan," in Kittelson, Mary Lynn (ed.). The Soul of Popular Culture: Looking at Contemporary Heroes, Myths, and Monsters, Illinois, United States: Open Court Publishing Company, 1998. ISBN 0812693639.
• Mizuno, Hiromi. "When Pacifist Japan Fights: Historicizing Desires in Anime," in Lunning, Frenchy. Mechademia, vol. 2 (Networks of Desire), Minnesota, United States: University of Minnesota Press, 2007. ISSN 1934-2489
• Reynolds, Clark G. The Fast Carriers; The Forging of an Air Navy, New York, Toronto, London, Sydney, McGraw-Hill Book Company, 1968.
• Reynolds, Clark G. The Carrier War, Time-Life Books, 1982. ISBN 0809433044
• Skulski, Janusz. The Battleship Yamato: Anatomy of a Ship, Conway Maritime Press, 2004. ISBN 978-0851779409
• Steinberg, Rafael. Island Fighting, Time-Life Books Inc, 1978. ISBN 0809424886
• Steinberg, Rafael. Return to the Philippines, Time-Life Books Inc, 1980. ISBN 0809425165
• Wheeler, Keith. War Under the Pacific, Time-Life Books, 1980. ISBN 0809433761
• Whitley, M. J. Battleships of World War Two: An International Encyclopedia, Naval Institute Press, 1998. ISBN 155750184X
• Willmott, H.P. The Second World War in the Far East, Wellington House, 2000.
• Wright, Peter. "Film and Television, 1960–1980," in Bould, Mark; Butler, Andrew; Roberts, Adam et al. (eds.) The Routledge Companion to Science Fiction, Oxon, United Kingdom: Routledge, 2009. ISBN 041545378X.
• Yoshida, Mitsuru and Richard H. Minear. Requiem for Battleship Yamato, Annapolis, Maryland: Naval Institute Press, 1999. ISBN 1557505446. OCLC 40542935.

קישורים חיצוניים

• מוזיאון יאמטו

• Joseph Czarnecki, "What did the USN know about Yamato and when?"

• עמוד הזיכרון לזכר חללי היאמטו (אורכב 29.06.2010 בארכיון Wayback Machine)

הערות שוליים

ערך מומלץ