סתיו ימי הביניים

כריכת הספר במהדורה העברית, משנת 2009.

סתיו ימי הביניים (בהולנדית: Herfsttij der Middeleeuwen; לפעמים מתורגם גם בסתיו ימי הביניים) הוא ספרו של יוהאן הויזינחה, אשר ראה אור בשנת 1919, העוסק בחברת ימי הביניים במאות 14 ו-15, ובו הוא מנסה להראות כי ימי הביניים לא היוו רק הקדמה ארוכה מאוד לרנסאנס, אלא היו בהם מאפיינים ייחודיים משלהם.

תוכן הספר

בהקדמתו למהדורה האנגלית משנת 1924, כתב הויזינחה כי מטרתו היא לקשר את שלהי ימי הביניים לתרבות של התקופה שקדמה לה, ולא לבוא בגישה בה נקטו בני זמנו, לפיה ימי הביניים היוו רק הקדמה ארוכה מאוד לרנסנאס, וכי לא התחדש בהם דבר. ככל שהוא מעמיק במחקרו, הוא מביא עוד ועוד ציטוטים, בעיקר ממקורות בני המאות 14 ו-15, על מנת להוכיח את טיעוניו. למרות שהויזינחה מתבסס בעיקר על רעיונות מקוריים שלו, הוא מביא מדי פעם ציטוטים מחוקרים אחרים, בני זמנו וקודמים להם, אשר גם כן העלו השערה דומה לשלו בנושא מסוים.

הויזינחה נזהר מהמקורות המדיאבליים שברשותו, והוא די ביקורתי כלפיהם. הוא טוען שישנם מקרים בהם הסיפורים מנופחים, במידה כזו או אחרת, ובמקרה אחר הוא טוען כי הסיפור, למרות שנלמד ממקור מהימן יחסית, לוקה בחסר בפרטים חשובים. הוא גם שם דגש רב על העניין הרגשי, וטוען שמעשים רבים במהלך ימי הביניים, היו תלויי רגשות ולאו דווקא רציונל. כמו כן הוא מציין כי כותבי העיתים של ימי הביניים, אפילו בני המאה ה-15, התאפיינו בפסימיות גדולה ונהגו להדגיש יותר את השלילי והרע מאשר את החיובי והטוב. התמונה שהצטיירה בייתה בדרך כלל קודרת, והיא שונה מהאווירה האופטימית ששררה ברנסאנס.

הויזינחה בדק ומצא כי אנשי ימי הביניים יצרו לעצמם מודל לחיקוי, על מנת לנסות ולהינתק מקשיי היום-היום שסבבו אותם. הגיבור האידיאלי היה האביר, אשר הרפתקאותיו שימשו השראה לאנשי התקופה ומפלט מדאגות העולם. המקבילה הרנסאנסית של האביר המדיאבלי היה החכם הקדמוני, בן יוון ורומא, אשר ביטא את תמצית הרעיון ההומניסטי. הוא מרבה להשוות את ימי הביניים לרנסאנס, הן משום סמיכות הזמנים עליהם הוא כותב, והן משום השפעת ספרו של יעקב בורקהארט, תרבות הרנסאנס באיטליה, עליו. עיקר ההשוואה של הויזינחה מתבססת על ספרו של בורקהארט.

בבוחנו את התחום הדתי, הויזינחה בחר להסתכל על תמונה נרחבת יותר מאשר ההווי השגרתי של החיים בימי הביניים, והוא כותב כי מלבד המשמעות הדתית שלהם, הטקסים הדתיים היו חלק מהאסתטיקה החברתית של התקופה וכי הייתה להם גם משמעות מאגית. הויזינחה גם מרבה לציין את האכזריות שפשטה בימי הביניים, וטען כי הטקסים הדתיים וגינוני החצר של האצולה היוו רק מסיכה של המציאות האלימה והאכזרית של התקופה.

בפן המחקרי, הויזינחה מעביר ביקורת מסוימת על החוקרים המודרניים הראשונים של ימי הביניים, בני המאה ה-19, וטוען כי הם התמקדו יתר על המידה בהשפעתם של האצולה ומסעי הצלב על החיים בימי הביניים התיכונים והמאוחרים, והתעלמו כמעט לחלוטין מהתנאים הכלכליים והחברתיים של התקופה. מאידך, הוא גם מעביר ביקורת על כותבי העיתים המדיאבלים בטענה כי הם עצמם, אפילו במאה ה-15 (אותה הוא לוקח כמקרה בוחן) הפריזו יתר על המידה בתיאור השפעתה של האצולה עם מרקם החיים הימי ביניימי. לדעתו, ייתכן כי זוהי הסיבה שחוקרים מודרניים טעו בהערכתם נכונה את החברה המדיאבלית.

כמו כן, בביקורת זו של הויזינחה ניתן לשים לב שלמרות שהוא עצמו השתייך לאסכולה הפוזיטיביסטית, ושבעת פרסום ספרו (1919) טרם יצא לאור הגיליון הראשון של ה-Annales d'histoire économique et sociale, הוא בכל זאת לקח בחשבון את התמונה החברתית הכוללת של ימי הביניים, ולא רק את מקרה הבוחן של האדם היחיד. למשל, כשהוא מתאר את ההיסטוריוגרפיה המדיאבלית כמפריזה בערכה של האצולה, הוא גם מביא מקור אחד שדווקא שם דגש על חשיבותם של פשוטי העם, ולאו דווקא של האצילים, כדי להראות שהתמונה היא לא חד משמעית, כפי שעשויים להסיק מקריאת המקורות ההיסטוריים השונים.

האבירות

הויזינחה מציין כי על אף שההיסטוריונים בימי הביניים נהגו לכתוב בשבחה של האבירות, הרי שבפועל הם תיארו מציאות הפוכה של תאוות בצע, אכזריות, ערמומיות דיפלומטית ועוד תכונות אשר אינן יאות לאביר האידיאלי אותו הם היללו. לדעתו, השימוש במונח "אבירות" נבע מכך שההיסטוריונים בימי הביניים לא ממש הבינו את התהליכים סביבם, ובחרו במודל האביר כמפלט. למרות הביקורת, הויזינחה בוחר לדון לכף זכות את הכרוניקאים המדיאבלים, והוא כותב כי על אף שגישתם היא שטחית ומוטעית הרי שהייתה זו הדרך הטובה ביותר שהייתה ברשותם על מנת לתאר את עולמם.

בהמשך הוא מציין כי לא האבירים עצמם (בני התקופה) היו האידיאל, אלא דווקא הקדמונים דוגמת אלכסנדר, קיסר וחניבעל. הוא בוחן את טענותיהם של היסטוריונים מודרניים, ומגיע למסקנה כי תחיית האבירות בימי הביניים המאוחרים אינה אלא הקדמה לרנסאנס. בהמשך הוא אף כותב כי:"השאיפה לתפארת של חיי הזמן העתיק, שהיא אופיינית לרנסאנס, שורשיה נעוצים באידיאל האבירי".

ככל שהמציאות הייתה רחוקה יותר מהאידיאל האבירי אותו שבחו ההיסטוריונים המדיאבלים, כך תיאורו של האביר הפליג יותר ויותר אל מחוזות הדמיון. גם שעשועי האבירים ומשחקי המלחמה היו בעלי תפקיד סיפורי ורגשי, ולא ספורטיבי. שלא כמו תחרויות האתלטיקה ביוון העתיקה או בימינו, תחרויות האבירים לא היו פשוטות וטבעיות, אלא הן היו מלאות בתפאורה רומנטית, שתפקידה היה לחזק את רגשותיהם של הצופים בה. כמו תיאורי מעשי האבירים, גם תיאורי התחרויות היו לא מציאותיים, והתבססו בעיקר על סיפורי אגדות.

כמו שעשועי האבירים, גם שורשיהם של מסדרי האבירות נמצא בתרבויות אליליות מהעת העתיקה. נדרי האבירות של החברים במסדרים באו להדגיש את השאיפה למוסריות עליונה של חברי המסדר. הנדר היה חלק מטיפוח אידיאל האביר המוסרי, שכפי שציינתי לעיל, היה שונה מהמציאות. הנדרים היו מנוסחים בצורה ספרותית, והיו בהם מוטיבים אשר היו שאובים מאגדות האבירים העתיקות.

הויזינחה ממשיך וכותב כי ההיסטוריונים בימי הביניים גם הבחינו בין קרב, אשר מועדו וזירת התרחשותו נקבעו מראש, לבין תגרה, בה הצדדים הלוחמים נפגשו במקרה. ניצחון בקרב היה אפוף תהילה יותר מאשר ניצחון בתגרה, ועיקר שירי האבירות היו על ניצחונות בקרבות. ככלל, המלחמות בימי הביניים נתפשו יותר כ"ריבים" בין אצילים מאשר מלחמות בעלות רקע אידאולוגי, כאשר היוצאים מן הכלל הם מסעי הצלב והרקונקיסטה הספרדית. ההכנות לקרב הזכירו יותר הכנות למשחק ספורט אצילי או קרב אבירים מאשר הכנה למלחמה כפי שאנו מכירים זאת היום.

כשהויזינחה בא לסכם את נושא האבירות, הוא כותב כך:

"האבירות לא הייתה נעשית אידיאל החיים במשך כמה מאות שנים לולא הכילה ערכים חברתיים נעלים. כוחה טמון היה בעצם ההפרזה שבהשקפותיה הנדיבות והדמיוניות. נשמת ימי הביניים, האכזרית והלוהטת, אפשר היה להוליכה רק על ידי הגבהה יתירה של האידיאל, שהוצרכה לכוון שאיפותיה אליו."

ציטוט זה מראה כי למרות ביקורתו את הכתיבה ההיסטורית של ימי הביניים, הוא מצליח להבין, מנקודת מבטם של בני הזמן, מה הייתה משמעותה של האבירות לגביהם, ואיך היא עיצבה את החברה המדיאבלית בדרכה הייחודית ובאידיאלים שבה.

האהבה

הויזינחה כתב כי החל מהמאה ה-12, עת הגיעו הטרובדורים לדרום צרפת, החלה לפרוח במערב אירופה שירת האהבה החצרונית. שירת אהבה זו שימרה חלק מהמוטיבים של שירת האהבה מהעת העתיקה, אך הייתה שונה ממנה. בשירה המדיאבלית הושם דגש על מידותיו הטובות של המאהב החצרוני, וכיאה לחברה דתית, יוחסה לאהבה גם היכולת להביא את האדם ליראת שמים. ביטויים בשירת האהבה המדיאבלית הושפעו מספרות האבירים של התקופה וממושגים בתחום המוזיקה, אך הסגנון האהוב ביותר על הקהל היו הפרודיות על הדת. הטרובדורים השתמשו במשחקי מילים על מנת להעניק למילים בעלי משמעות דתית – משמעות מינית.

הוא גם מציין שהכנסייה (באופן לא מפתיע) לא תמכה במגמה ספרותית זו, אך מאידך, לא הפריעה להמון "לפרוק יצרים" בצורת שירה, גם אם הייתה גסה. גישה זו השתנתה בעקבות ועידת טרנט. השינוי היחיד שנעשה על ידי הכנסייה עוד בימי הביניים, היה הוצאת טקס הנישואים מידי העם והפיכתו לסקרמנט דתי. שירת האהבה של ימי הביניים לא שמה דגש על תכונות נשיות, כמו חמלה ורחמים, אלא הדגישה בעיקר תכונות מלחמתיות-גבריות כמו אכזריות וסבל, עקב האהבה הנכזבת שהופיע בשירים ובסיפורים. הסיבה העיקרית לכך הייתה שנשים לא כתבו את שירת האהבה, אלא המונופול על הכתיבה היה בידי הגברים.

ראיית החיים וראיית המוות

במקביל לכתיבה ההיסטורית המבוססת על סיפורי אבירים ועד האידיאל האבירי, החל מהמאה ה-14 החלה מגמה במערב אירופה של סלידה מאידיאל זה. אידיאל החיים שנתפס כראוי היה זה של חיי כפר פשוטים ושל אהבה טהורה. תיאורי הקרבות, למשל, נכתבו כאוסף של אירועים רצופים, ולא כאוסף של סיפורי גבורה מרהיבים. הבוז לחייהם של אצילי-החצר החל להיות מקובל יותר ויותר על קבוצות של מלומדים, וסימן במידה מסוימת את תחילת מגמות ההומאניזם, אשר יביאו לרנסאנס של המאות ה-15 וה-16.

ההיסטוריונים החדשים (של שלהי ימי הביניים) בחרו כאידיאל דווקא את חיי הכפר, משום שהם סימלו את האידיאל של השלווה והשקט, בעוד חיי האבירות היו מלאי מלחמות, אי שקט ולמודי סבל. הכפרי הוצג כאדם שנהנה מהחיים בחיק הטבע ונטול דאגות, בעוד האציל או איש הכנסייה הוצגו כאנשים הוללים, שיכורים ורודפי תענוגות.

המוות נתפס כניגוד מוחלט לחיים, בין של אצילים בין של אנשי כפר. אנשי ימי הביניים חיו את המוות בכל עת ובכל שעה, והקריאה המתמדת momento mori (מלטינית: "זכור את המוות") הייתה משותפת לכולם. המוות נתפס כדבר דוחה ומבזה, אך עם זאת – בלתי נמנע. אנשים היו נמדדים לפי מצבם לאחר המוות, שכן האמונה הייתה שמי שהיה צדיק בחייו או הוכר כקדוש – גופתו לא נרקבה – ולפיכך לא נאכלה על ידי תולעים. בעקבות אמונה זאת, הקדושים סימלו אידיאל מוות, בו האדם גם זוכה לכבוד על פני האדמה (שכן גופתו לא נרקבת) וגם בשמיים (כי הוא מגיע לגן העדן).

הדת והמחשבה הדתית

הויזינחה כתב כי תקופת שלהי ימי הביניים הייתה תקופת פריחה של המיסטיקה הדתית. אמנם הדת והכנסייה שלטו בכיפה במשך כמעט אלף שנים, אך המאות ה-14 וה-15 התאפיינו בהופעה של קבוצות דתיות קטנות רבות, בין אם בצורה של מסדרים דתיים ובין כקהילות, והביטוי לכך ניתן על ידי בנייה מאסיבית של כנסיות חדשות, התחזקות פולחן הקדושים ועלייה של מספר ימי החג בשנה.

בעיה נוספת איתה היה צריך להתמודד היא השגרה הרבה מידי שהייתה לדת בחברה המדיאבלית. הויזינחה גרס כי דברים שבקדושה נתפסו כבר כדברים יום-יומיים, והיה חשש שהאדיקות הדתית תיפגע בעקבות הבנאליות של הטקסים והמנהגים. הוא מציין כי בביקורות שהושמעו על ידי הרפורמיסטים במאה ה-16, עלתה בין היתר הטענה שהכנסייה מעורבת יתר על המידה בחיי היום-יום, מה שמעמיס עליה מבחינה ביצועית, והופך אותה לשגרתית למדי בעיני הבריות. הוא מביא כדוגמה את המוזיקה חילונית, שהתערבבה עם המוזיקה הדתית כמעט ללא הבחנה. מקהלות כנסייתיות למשל, שרו שירים חילוניים לחלוטין בשעת המיסה הדתית. גם בתחומי חיים אחרים, הגבולות שבין החילוניות לדתיות התערבבו בצורה כזו, עד שכבר לא היה ניתן לדעת מה הוא מה.

בעקבות העירוב בין עולם המושגים החילוני לדתי, היה קשה לקבוע מהו קו התיחום בין האמונה לבין המינות. הויזינחה מסתמך על מקורות התקופה בכתבו כי כמרים התנהגו בצורה שאינה ראויה לאיש דת, ועל כן בוּזו, בעוד אנשים שאינם שפויים טענו כי ראו חזיונות. פרטים אלו גרמו לאי נוחות לאנשי כנסייה שנחשבו לצדיקים, שכן כשהם טענו כי ראו חזיון אמת, לעגו להם.

בסופו של דבר, הכנסייה, אשר אפשרה את פולחן הקדושים העממי, הייתה צריכה להטיל משמעת חמורה על כל סטייה מהדוקטרינה שלה, שכן סטיות אלה הן שהביאו להופעתן של כיתות מינות מגוונות (דוגמת האלביגנזים במאות 11 – 13), ולפריחתה של הרפורמציה הפרוטסטנטית בתחילת הרנסאנס.

הביקורות על הספר

משה ברש, במבוא שהוא כתב לספר (במהדורת 1977), ציין כי "מדובר בספר מופת", וכי מחקרו של הויזינחה "הוא מאותם מחקרים בודדים אשר הינם מהפכנים הן בדורם והן בדורות אחריהם." הוא תיאר את הספר כ"דגם של כתיבה היסטורית של הרוח, של ציור תמונה רחבת-ידיים של תרבות מסוימת, והוא יצירה ספרותית סגולית." בהמשך הוא כתב כי ההנחה ההיסטורית של הויזינחה במחקרו, סתרה את התפיסות המקובלות בזמנו, ועוררה ריב ופולמוס.

דרור לוי, בהקדמה למהדורת 2009, כתב כי כבר בראשית דרכו כהיסטוריון ידע הויזינחה שאין ספר היסטורי אובייקטיבי, וכי ישנה רק שאיפה לאובייקטיביות ומחויבות מצפונית להגיע אליה. בעוד היסטוריונים אחרים בתקופתו של הויזינחה הבליטו את צמיחתם של האבסולוטיזם, הקפיטליזם וההומניזם בימי הביניים המאוחרים, הויזינחה שם דגש דווקא על הדפוסים הישנים של סנטימנטים, טקסים, נדרים, חלומות, פנטזיות הליכות ונימוסים וכו'. ספרו של הויזינחה הוא בעצם סוג של ניתוח אנתרופולוגי של חברת ימי הביניים המאוחרים במערב אירופה.

על פי לוי, הויזינחה העמיד את התיזה שלו על בחינת תאוריות של מה שהוא מכנה "מילות רשמים". ייחודן של מילים אלה הוא בהיותן מילים שאין לסווגן סיווג פשוט. מילים אלה עשויות להרחיב את משמעותן באמצעות המטפורה, והוא עצמו מבין בין שני סוגי מטפורות: מטפורה "לוגית" ומטפורה "לירית". ב"מטפורה לוגית" כוונתו היא למקרים בהם נשענת המטפורה על דמיון כלשהו בין הדברים השונים המקושרים בקשר המטפורי. ב"מטפורה לירית" כוונתו למקרים בהם אין בסיס קונקרטי להשוואה בין המתואר לבין המציאות.

בביקורתו על עבודתו של הויזינחה כהיסטוריון, כתב רוברט אנקור (Robert Anchor) כי הויזינחה האמין שמקצוע ההיסטוריה הוא לא פחות מהצורה האינטלקטואלית בה החברה נותנת ערך לעברה, וכי הוא גם האמין במסורתו של קאנט לפיה ההיסטוריון הוא זה שמעצב את ההיסטוריה עליה הוא כותב. כהיסטוריון של התרבות, הויזינחה תמיד התעניין יותר באומנות, ספרות, דת, ריטואלים, נימוסים ומוסר וניתן לראות זאת בספר, שכן הויזינחה מתמקד בעיקר בפן התרבותי של התקופה, ופחות בפן הפוליטי-כלכלי. עוד טוען אנקור כי חקירתו את תחומים אלה מציבה אותו באותה שורה עם מלומד אחר שקדם לו: יעקב בורקהארט.

השפעת הספר

ספרו של הויזינחה לא השפיע מיידית על כותבי ההיסטוריונים המדיבאליסטים של המאה ה-20, אלא לאחר זמן. בקרב הציבור לעומת זאת, הוא הפך לרב מכר, והוצאו לו 4 מהדורות עוד בטרם מלחמת העולם השנייה (תוך 20 שנה), והוא תורגם למספר שפות בתקופה זו.

הסיבה העיקרית להצלחתו של הספר בקרב הציבור הייתה הדרך בה העביר הויזינחה את מחקרו לקורא. סגנון הכתיבה של הויזינחה גורם לקורא "להרגיש" כאילו הוא חי בתקופה המתוארת. למרות זאת, הספר לא נכתב כתיאור היסטורי מוחלט, אלא התבסס רבות על מקורות משניים, ונראה היה כי הוא מנסה לעשות על תשובות לשאלות שנשאלו כבר בתחילת המאה ה-20. עם סיום הקריאה, נראה כי התשובות שניתנו הן ברורות. למרות הפופולריות הרבה שלו, מטרת הספר איננה מובנת. הויזינחה לא מנסה להראות את עלייתו ונפילתו של בית בורגונדיה, אלא מנסה להעביר לקורא את התחושה של החיים בתקופה זו של ימי הביניים.

תרגומי הספר לעברית

סתיו ימי הביניים תורגם לעברית פעמיים. בפעם הראשונה, בשנת 1977 על ידי אהרון אמיר, אשר השתמש בתרגום הספר לאנגלית, משנת 1924, זאת משום שהויזינחה השתתף אישית בתרגום הספר לשפה זו, ולכן תרגומו היה אמין מאוד. בתרגום זה בחר אמיר בכותר בסתיו ימי הביניים.

עם זאת, בשנת 2009, שנה לאחר פטירתו של אמיר, בחרה קרלה פרלשטיין לתרגם את הספר מחדש, הפעם ישירות מהמקור ההולנדי. פרלשטיין שינתה את הכותר כך שיתאים בדיוק למקור ההולנדי (סתיו ימי הביניים), והיום שתי הגרסאות מקובלות. כמו כן, שלא כמו במהדורת 1977, המבוא למהדורה זו (מאת דרור לוי) הוא באורך 41 עמודים, לעומת 4 העמודים שתרם משה ברש בתרגום של 1977.

ביבליוגרפיה

• הויזינחה, יוהאן. בסתיו ימי הביניים. (תרגום: אהרון אמיר). ירושלים: מוסד ביאליק, 1977.
• הויזינחה, יוהאן. סתיו ימי הביניים. (תרגום: קרלה פרלשטיין). ירושלים: כרמל, 2009.

• Anchor, Robert. "History and Play: Johan Huizinga and His Critics," History and Theory 17 (1978): pp. 63 – 93.
• Krul, Wessel. "In the Mirror of Van Eyck: Johan Huizinga's Autumn of the Middle Ages," Juornal of Medieval and Early Modern Studies 27 (1997): pp. 353 – 384

לקריאה נוספת

• יוהאן הויזינחה
• ימי הביניים
• רנסאנס

קישורים חיצוניים

• המלצת קריאה לתרגום החדש באתר דה מארקר.