קוינוביון
קוׂינוׂבּיוׂן (ביוונית: κοινόβιον. מילולית: "חיים משותפים" או קומונה), או קֶנוׂבּיוּם (לטינית: cenobium, בלטינית של ימיה"ב סֶנוביום או צֶנוביום), הוא מנזר שיתופי, בו חיים, לומדים, מתפללים, ואוכלים נזירים, תוך חיי שיתוף. המילה קוינוביון נטבעה במקור כדי לתאר את קהילת תלמידי פיתגורס שחיו חיי שיתוף ולמידה בקרוטונה. בהודו נזירים בודהיסטים פיתחו צורת חיים דומה לאחר מותו של גאוטמה בודהה, וכיום הרוב המוחלט של הנזירים הבודהיסטים בעולם חיים בצורת קוינוביון. כמה מאות שנים לאחר מכן גם נזירים נוצרים אימצו צורת חיים זו.
הקוינוביון בנצרות
עריכההקוינוביון הנוצרי התפתח מן הלאורה, שבה קבוצת נזירים היו מתבודדים ואף מסתגרים מן העולם, ונפגשים במקום משותף רק בימי התפילה (שבת וראשון). נזירים מפורסמים כסבאס, תיאודוסיוס, תיאוקטיסטוס ואחרים, חיו בין שתי צורות נזירות אלו. חלק מחייהם הם בילו בהתבודדות במערה מבודדת כחלק מלאורה, וחלק מחייהם חיו ואף הקימו מנזרי קוינוביון.
בקוינוביון היו מכינים את פרחי הנזירים לחיי התבודדות בלאורה, עד לרגע שבו הנזירים הצעירים הוכיחו כי ביכולתם להתבודד, ואז ניתן להם להצטרף ללאורה. ברוב הקוינוביות היו נושאי תפקידים שהתמנו בחלקם על ידי אנשי המנזר ובחלקם על ידי המרכז הדתי הקרוב.
מאפיין ייחודי של קוינוביון הוא נושא הצייתנות המוחלטת. כל עוד היו הנזירים מתבודדים או חיים בהתבודדות חלקית, היה אמנם בעל סמכות רוחנית שאפשר היה להתייעץ איתו. אבל לא הייתה כפייה ולא הייתה חובת התייעצות או חובת מימוש העצה שקיבלו. במנזרים הצייתנות הפכה לעיקר, כל נזיר חייב בצייתנות מוחלטת לאב המנזר.
למנזר הייתה לרוב חומה. לא לשם הגנה אלא כצורך רעיוני להדגיש את ההסתגרות וההתבודדות.
הקוינוביון בבודהיזם
עריכהערך מורחב – נזירות בודהיסטית
לאחר מותו של גאוטמה בודהה, פיתחה הנזירות הבודהיסטית מנהגי קוינוביון. הפרקטיקה של חיים שיתופיים בקהילה במהלך עונת הגשמים, כפי שהורה הבודהה, הלכה והתרחבה בהדרגה והפכה ממנהג עונתי לצורת חיים מקיפה. רוב כללי המשמעת המודרניים, לפיהם חיים נזירים ונזירות בודהיסטיים נובעים מצורת חיים זו, ומסדירים לפרטים את צורות השיתוף והשיטות לחיות בחברת נזירים, המכונה גם סַנְגְהַה. מספר הכללים הנהוגים משתנה לפי מסדר, ולרוב מספר הכללים המחייבים נזירוֹת גבוה מהכללים המחייבים נזירים.
בניגוד למנזרים נוצריים, ברוב האסכולות הבודהיסטיות הנזירים לא נדרשים לציית לסמכות היררכית. עם זאת, נהוג לכבד חברים ותיקים יותר בסנגהה. הבודהה לא מינה יורש, וגם לא קבע חוקים המחייבים ציות למוסד מרכזי. קבוצות של נזירים נוהגים לקבל החלטות משותפות כקהילה באספות, שבהן גם דנים בהפרות של כללי המנזר ואופני השימוש ברכוש המשותף.
נהוג שנזיר ותיק אך פעיל מתפקד כאב המנזר ומנהל את ענייני היום יום במנזר. לעיתים, אב המנזר ממונה על ידי הנזירים בהחלטה משותפת ולעיתים על ידי קהילה הבודהיסטית הפשוטה (קהילת "בעלי הבתים") אותה המנזר משרת.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה- קוינוביון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)