תהילים כ"ד
תהילים כ"ד (לְדָוִד מִזְמוֹר לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ), הוא שיר של יום ראשון, פרק כ"ד מספר תהילים (פרק כ"ג במיספור של תרגום השבעים), הפותח במילים אלה ומיוחס לדוד המלך. המזמור הוא אחד מארבעה עשר מזמורים הפותחים במילה 'לדָוִד'.[1] קריאת הפרק הומלצה בספרי הסגולות כמועילה לפרנסה טובה.
|
א לְדָוִד מִזְמוֹר לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ: |
ביאור המזמור
עריכההמזמור פותח בהצהרה שכל היקום כולו נברא על ידי הקב"ה, והוא הבעלים היחידי של העולם ומה שיש בו. עם זאת, אין נוכחותו של הקב"ה מורגשת בכל מקום בשווה, אלא ישנו מקום מיוחד (גאוגרפי או לחלופין רוחני-תודעתי) שבו ניתן כביכול "לפגוש" את ה' באופן מורגש יותר, ואל המקום הזה אין להיכנס ללא השגת דרגה רוחנית ראויה מבחינת התנהגות טובה וישרה, לב טהור ודבקות באמת. אדם כזה יכול להביא ברכה אל העולם כתוצאה מהמפגש. המחצית הראשונה (א-ו) מסתיימת בהצהרה שעם ישראל כולו ("יעקב") שואף להגיע לפגישה זו עם ה', ובמחצית השנייה (ז-ח) נאמר שיש אפשרות לעולם להיפתח אל נוכחות ה', ומדובר כביכול על תנועה של ה' כלפי העולם, מלמעלה למטה, הפוך מהמתואר במחצית הראשונה. כיוון שנוכחותו של ה' קשורה במקרא לארון הברית, יש שפרשו (כגון ר' מנחם המאירי) שמדובר באירוע כניסתו של ארון הברית לבית המקדש, וה' מתואר כגיבור מלחמה בהתאם לנוהג להוציא את הארון עם החיילים לשדה הקרב. אחרים (כגון ראב"ע) פירשו שמדובר בנוכחות הרוחנית של ה' בעולם, המכונה במקרא "כבוד ה'" (ולכן נכתב כאן "מלך הכבוד"), השבה לשכון בעם ישראל ובכך נותנת להם בין השאר כוח לנצח במלחמה.
זמני אמירתו
עריכהמזמור זה נאמר על ידי הציבור בבית הכנסת בהזדמנויות רבות.
- נאמר כשיר של יום ראשון עם סיום תפילת שחרית, כזיכרון לשירת הלוויים בשעת ניסוך היין בבוקר ובערב בבית המקדש.
- בקהילות האשכנזים, נאמר במהלך הובלת ספר התורה להיכל, לאחר סיום קריאת התורה בימי חול ובימים טובים, וכן במנחה של שבת.[2] בשבתות בשחרית אומרים את פרק כ"ט.
- ארבעת הפסוקים האחרונים של המזמור, הם חלק מקבוצת פסוקי המלכויות בתפילת מוסף של ראש השנה, המפארים את ה' כמלך על כל הארץ, ועוסקים במלכותו במהלך הדורות.
- בקהילות הספרדים, נאמר לאחר תפילת ערבית ותפילת מוסף בראש השנה וביום הכיפורים, כאשר ארון הקודש פתוח, כחלק מתפילה על הפרנסה.
- על פי קבלת האר"י, נאמר בכוונה, פסוק פסוק, על ידי החזן, כשהציבור חוזר אחריו, בסוף תפילת ערבית של שני לילי ראש השנה, וליל כל נדרי. מנהג זה נתקבל בקהילות נוסח ספרד, ונתקבל בתקופה המאוחרת גם בהרבה קהילות נוסח אשכנז, אבל יש קהילות אשכנז שלא קיבלו את התוספת.[3]
- נאמר אף ביחידות, על ידי מי שמתעורר לומר תיקון חצות, בחלקו השני של התיקון, המכונה תיקון לאה.
- בקצת קהילות אשכנז, הוא נאמר בסוף תפילת "מעריב בזמנו" (כלומר כשמתפללים ערבית אחרי צאת הכוכבים) בימות החול.[4]
מדרשי חז"ל
עריכהמדרשי חז"ל רבים, מסתמכים על הפסוק הראשון של מזמור לדוד.
- ”אמר ר' שמואל: ארבעה מזמורים שהיה לאדם הראשון לאמרן, אמרן דוד, ואלו הם: "לה' הארץ ומלואה" - ולמה היה צריך אדם הראשון לאמרו? שבשבילו נברא העולם על מלואו” (ילקוט שמעוני סימן תר"ל)
- הסבר: מזמור זה הוא אחד מארבעה מזמורים, שכבר אדם הראשון, היה צריך לאומרם, ובדיעבד אמרם דוד המלך, בשמו של אדם הראשון. והסיבה לכך שאדם הראשון היה צריך לומר מזמור זה, היא שהעולם ומלואו, המוזכר במזמור, נברא בשביל אדם הראשון.
- ”אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה, כאילו נהנה מקדשי שמים שנא' (תהילים כד) לה' הארץ ומלואה” (ברכות לה א)
- הסבר: על פי ההלכה הפורמלית רק רכוש שהוקדש לה' נחשב "בבעלותו", כך שאסור למעול בו, ושאר הדברים בעולם הם במעמד של "חולין" ויש רשות לאדם לעשות בהם כרצונו. אך הפסוק מלמד שזוהי תפיסה מקלה מאוד, בעוד שהחוויה האמיתית של האדם צריכה להיות שכל המציאות נחשבת בבעלותו של ה' וכולה "הקדש", שכן "לה' הארץ ומלואה". על מנת שיותר לאדם פשוט להנות מההקדש יש צורך לפדות אותו, וזהו תפקידה של הברכה, כך שמי שאוכל דבר מה מבלי שיברך עליו, הרי הוא כמי שמעל בהקדש.
- ”רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה כיצד, גיזבר שנתן מעות הקדש במטלטלין, קנה הקדש בכל מקום שהוא שנאמר: (תהילים כד) לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה. אמירתו לגבוה, כמסירתו להדיוט” (ירושלמי יט ע"א הלכה ו')
- הסבר: כספי הקדש נחשבים כביכול בבעלותו של ה', המכונה "גבוה" (דבר מה מורם), ולעומתם כספים רגילים, בבעלות אנושית, מכונים בהקשר זה כספים של "הדיוט" (בעל מעמד פשוט). בעוד שכסף רגיל קונה רק אם יש בנוסף לתשלום, גם מעשה קניין, הרי כספי הקדש קונים באמירה בלבד. האמירה לגבוה, כמסירה להדיוט.
- ”לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים. אמר רבי נחמיה: אפילו בשעה שאנו מביטים במעשינו, יש לנו בושת פנים. כיצד הוא הדבר? אלא בנוהג שבעולם, אדם נותן שדהו לאריסות, והוא נותן זרע ונותן פעולה, והוא חולק עמו בשווה, אבל הקב"ה ישתבח שמו ויתעלה זכרו אינו כן, אלא העולם וכל אשר בו שלו, כמה דאת אמר (תהלים כד): לה' הארץ ומלואה, הארץ שלו, הפירות שלו, והוא מוריד גשמים ומפריח טללים כדי לגדלם, והוא משמרם, והוא עושה כל דבר. אמר להם הקב"ה: לא אמרתי לך שתתן לי אלא אחד מעשרה מעשר, אחד מחמשים תרומה. הוי (דניאל ט): "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים".” (שמות רבה מ"א)
- הסבר: גם כאשר אין אנו עושים עוולות, אלא מתנהגים באופן רגיל כבני אדם, עלינו להתבייש, כשאנו משווים את מעשינו למעשיו של הקב"ה, שהם בגדר צדקה.
חקר המקרא
עריכהבתרבות
עריכה- לארבעת הפסוקים האחרונים במזמור, הולחנו מספר לחנים, בהם לחנו של לואי לבנדובסקי, קטע חזנות מאת שמואל נאומבורג, לחן חב"די,[5] לחנו של עוזי חיטמן, לחנו של אלי ליפסקר, לחן של חסידות ויז'ניץ[6] ולחן שבוצע על ידי פרחי לונדון. בנוסף בחסידות חב"ד ישנן נעימות איטיות לפסוקים אלו.[7] הלחנים הקצביים של ליפסקר ושל חב"ד, התפרסמו בכלל הציבור הדתי, ומושרים בעיקר בהכנסת ספר תורה, בשמחת תורה (בפרט בעת הכנסת ספרי התורה לארון הקודש) וקבלת פני רב חשוב.
- שאו - שמילי אונגר באלבומו מדריגות בלחן של הרשי ויינברגר.
- ישא ברכה - אייזיק האניג בלחן של האדמו"ר מפיטסבורג, עיבוד של מונה רוזנבלום באלבום אמת ניגוני חסידי פיטסבורג 11.
- במוזיקה הקלאסית הולחן המזמור על ידי צ'ארלס אייבס, לילי בולאנז'ה וסמיואל אדלר.
- בשירה העברית זכה המזמור למחווה בשיר "רמי לוי בתלפיות" של המשורר עמיחי חסון[8]
קישורים חיצוניים
עריכההקפות שניות ה'תשע"א - הר המור - שאו שערים, סרטון באתר יוטיוב, לחנו של ליפסקר ובהמשך של חסידות ויז'ניץ.
הערות שוליים
עריכה- ^ ראו פרקים: כ"ד, כ"ה, כ"ו, כ"ז, כ"ח, ל"ב, ל"ד, ל"ה, ל"ז, ק"א, ק"ג, ק"י, קל"ח, קמ"ד.
- ^ פסוקים אלו לא מופיעים בסידורי אשכנז הישנים, עיין לדוגמה סידור ר' אליה בחור, מנטובה שכ"ב, דף לב ע"ב.
- ^ עיין לדוגמה מחזור ליום ראשון של פסח לבני פולין פיהם ומעהרין, רעדלהיים תקצ"א, דף ט ע"ב, שהוא לא מופיע.
- ^ סדר עבודת ישראל, רעדלהיים תרכ"ח, עמ' 170.
- ^ שאו שערים - ניגון חסידי חב"ד, באתר חב"ד אינפו - חדשות חב"ד.
- ^ מופיע בתקליט "שמחת המלכות".
- ^ לדוד מזמור - לראש השנה ערבית ושחרית, באתר חב"ד אינפו - חדשות חב"ד.
- ^ עמיחי חסון "מלך הכבוד". עאלק באתר מיזם 929 - תנ"ך ביחד