תלמוד בבלי
| ספרות חז"ל | ||
|---|---|---|
| מדרש | מדרשי הלכה • מדרשי אגדה |  |
| ספרות המשנה | מגילת תענית • משנה • תוספתא | |
| תלמוד | תלמוד בבלי • תלמוד ירושלמי | |
התלמוד הבבלי הוא חיבור קולקטיבי, אשר מסוכמת בו הגותם ההלכתית והאגדית המרכזית של אמוראי בבל - חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה (המאה ה-2), שהתגוררו בבבל. הגות זו נכתבה בעיקרה כפרשנות על דברי דורות קודמים של חכמים, דהיינו על המשנה ועל הברייתות.
התלמוד הבבלי קרוי גם "גמרא" מילה שפירושה בארמית הוא תלמוד (למגמר-ללמוד), יש חוקרים האומרים שמילה זו החליפה בכתוב את המילה "תלמוד" כדי להטעות את הצנזורה הנוצרית. השם "תלמוד" עתיק ומקורו מזמן הגאונים ומשמעו: לימוד, עיון ופירוש.
לאחר שנחתם, הפך התלמוד הבבלי לספר הלימוד העיקרי שנלמד בתפוצות ישראל, ואך מעטים עסקו בחיבור המקביל לו התלמוד הירושלמי, שהשפעתו הייתה קטנה הרבה יותר. חוקרים מנמקים זאת בעריכתו היסודית של התלמוד הבבלי ובשכלולו בידי הסבוראים ובהשפעתם הרבה של גאוני בבל שפעלו להפיכת התלמוד הבבלי לסמכות הלכה בלעדית בעם ישראל.
תוכן התלמוד
התלמוד הבבלי נבנה כביאור והרחבה לששת סדרי המשנה, ושפתו היא שילוב של עברית (לשון חז"ל) וארמית. לא על כל המסכתות מהמשנה יש תלמוד בבלי (בסדר זרעים, למשל, יש תלמוד בבלי רק למסכת ברכות).
התלמוד הבבלי כולל בתוכו דברי חכמי בבל וחכמי ארץ ישראל מהתקופה שאחרי חתימת המשנה דהיינו מתחילת המאה ה-3 ועד לסוף המאה ה-5. חכמים אלו מכונים "אמוראים".
בנוסף מצויים בו קטעי עריכה וקישור ("סתמא דגמרא") שנכתבו בתקופה מעט מאוחרת יותר בידי עורכים בבליים עלומי שם הקרואים סבוראים, שחלק מדבריהם משוקעים בתלמוד עצמו. מלבד המשנה מביא התלמוד גם מובאות תנאיות חיצוניות אחרות, שלא נכנסו לסדרי המשנה המכונות "ברייתות" (חלקן מוזכרות גם במדרשי התנאים: מכילתא, ספרא וספרי, בתוספתא ובמקומות אחרים). את התלמוד הבבלי ערכו בסוף המאה ה-5 רב אשי ורבינא.
התלמוד הבבלי הינו בעל היקף גדול ובמהדורות רגילות עם פירושים רבים הוא מודפס ב 20 כרכים. במהדורת וילנה של תלמוד הבבלי יש 2711 דפים.
הדיאלקטיקה התלמודית
בתלמוד מקובל לפתוח דיון בסוגיה בציטוט ממשנה או מברייתא. אמרות אלו מהוות סמכות, וחכמי התלמוד אינם רואים עצמם רשאים לחלוק עליהן בגלוי, אלא לפרשן בלבד.
אחרי הבאת הציטטה, עולות בדרך כלל כמה שאלות: מהיכן נשאב הדין האמור במובאה, האם אין הוא סותר דין המפורש במקור אחר, האם אין הוא כולל סתירה פנימית בתוכו, האם ניתן ללמוד ממנו דברים נוספים ועוד שאלות דומות לאלו.
לעתים מהווה דווקא שאלה מחיי המעשה או מהתאוריה פתיח לדיון, אך גם אז נעשה ניסיון לפתור אותו באמצעות שימוש במקורות הקדומים וליבונם.
הדיון התלמודי מנוהל בצורה דיאלקטית ואסוציאטיבית, כאשר כל שאלה נענית בתשובה, שמצידה גוררת שאלה אחרת. לעיתים מצוין שמם של השואלים והעונים ולעיתים לא. לא תמיד הוכרע הדיון בתלמוד להלכה, דבר שגרר מחלוקות בדורות שאחר כך. לפעמים אין מובא תירוץ לכל הקושיות והן נותרות בחזקת "קשיא" (קשה).
התלמוד עושה שימוש רב בליבון הלכות במתודות לימודיות שפותחו בידי הלל הזקן ורבי ישמעאל וקרויות מידות שהתורה נדרשת בהן.
אגדה בתלמוד
בנוסף על דברי הלכה, מכיל התלמוד דברי אגדה רבים. חלקם נתפרסמו והפכו לנכסי צאן ברזל של עם ישראל. יש באגדות אלו גם חומר היסטורי רב, אם כי אמינותו ההיסטוריוגרפית נתונה לויכוח. כמה מקטעי האגדה, בעיקר אלו מהם העוסקים בישו הנוצרי, הושמטו בידי מצנזרים נוצריים, ושבו לתלמוד רק במהדורותיו החדשות.
חלוקות הדעות בין הפרשנים האורתודקסיים איזו מידת סמכות יש לאגדות, כאשר הרציונליים והפחות שמרניים שבהם מטעימים שאין להן את האוטוריטה של החלקים ההלכתיים בתלמוד.
על כולם מוסכם, על כל פנים, שכעיקרון אין ללמוד מהן הלכה.
אומנם, לעיתים באים דברי אגדה להטעים עיקרון הלכתי. דוגמה מובהקת לכך נותנת סוגיית תנורו של עכנאי. הרמב"ם בהקדמותיו לפרק חלק מביא כמה גישות אשר היו נפוצות בקשר ללימודי האגדות בתלמוד. הוא דוחה את הגישות הטוענות להבנה פשטנית של האגדות, ובעקבות כך קבלתן כאמת או כשקר, ומקבל את הגישה הטוענת כי חז"ל רצו ללמדנו מסר עמוק בהבאת אגדות אלו, ועלינו להשכיל להבין אותן בצורתן האליגורית.
סמכות התלמוד
אחרי חתימתו של התלמוד התקבל התלמוד כמחייב את כל תפוצות ישראל מבחינה הלכתית, ועל סמכותו לא הייתה עוררין. כלשון הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה: "כל הדברים שבתלמוד בבלי חייבים כל ישראל ללכת בהם, וכופים כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי התלמוד... הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל".
עיקר היצירה הספרותית בעם ישראל מאז חתימת התלמוד ועד תקופת ההשכלה הייתה בפרשנות התלמוד. התלמוד כשלעצמו מכיל תשובות מפולפלות ברמה גבוהה של תחכום ולוגיקה, וההכרח הדתי להבינו היטב וליישב סתירות שעולות מההעמקה בו הביא לשכלול דרכי הלימוד ולשיטת הפלפול. זו הפכה לאחד מתווי ההיכר הבולטים של היהודי העוסק בתלמוד.
לימוד התלמוד
לאורך הדורות היווה לימוד התלמוד את עיקר הלימוד של בני הישיבות. מי שהקיף את כל התלמוד מראשיתו ועד סופו נחשב "גדול תורה". התלמוד בהיותו מקיף את כל תחומי החיים במשפט ובהלכה, והיווה קרקע פוריה לפיתוח יכולות למדניות, בהן חכמת הפלפול והפסיקה. גם היום מהווה התלמוד את עיקר הלימוד ברוב רובם של מוסדות הלימוד התורניים.
עיון או בקיאות?
ערך מורחב – סיני ועוקר הרים
ישנן שתי צורות ללימוד סוגיות תלמודיות. האחת, לימוד בקיאותי ("בקיאות"), להקפה של הידע בצורה מהירה, והשנייה, לימוד מעמיק של סוגיה, כולל הרחבות לראשונים ואחרונים ("עיון").
ישנה מחלוקת עד כמה צריכה הבקיאות להיות "שטחית" ומקיפה פחות. כך, רוב הישיבות שלומדות גמרא בבקיאות, לומדות אותה גם עם התוספות. אמנם, כבר המהר"ל מפראג יצא נגד לימוד סדיר של התוספות, וישנן ישיבות (כדוגמת ישיבת תורת החיים) שמיישמות זאת הלכה למעשה, ואינן לומדות תוספות בלימוד הבקיאותי. דוגמה קלאסית של לימוד בקיאותי מחוץ לעולם הישיבות הוא מפעל הדף היומי, שבו לומדים כל יום דף אחד, במטרה להקיף את הש"ס בתוך שבע שנים ומחצה.
ישנה גם מחלוקת מה צריך להיות המשקל של לימוד הבקיאות לעומת העיון. ברוב הישיבות (בפרט הליטאיות), משקל העיון הוא נכבד יותר, למרות התנגדותם המפורשת של כמה מגדולי ראשי הישיבות, ובהקשר זה ניתן לציין למשל את הרב שך, ואת הרב אויערבאך. אמנם בממסד החסידי, המתנגד גם הוא לעיון רב, ישנם שינוים בפועל בשיטת הלימוד. ניתן לציין למשל את מפעל הש"ס של חסידות צאנז, וכן את החלטתו של האדמו"ר האחרון של גור, הרב יעקב אריה אלתר, לשנות את השיטה, על ידי ביטול מוחלט של לימוד העיון בישיבות גור, ומתקופה זו לומדים בהן רק בבקיאות. כאמור, אלו דוגמאות יחידות, ובדרך כלל יש עירוב בין השיטות.
מסכתות התלמוד הבבלי
סדר מועד: שבת | עירובין | פסחים | ראש השנה | יומא | סוכה | ביצה | תענית | מגילה | מועד קטן | חגיגה
סדר נשים: יבמות | כתובות | נדרים | נזיר | סוטה | גיטין | קידושין
סדר נזיקין: בבא קמא | בבא מציעא | בבא בתרא | סנהדרין | מכות | שבועות | עדיות | עבודה זרה | הוריות
סדר קודשים: זבחים | מנחות | חולין | בכורות | ערכין | תמורה | כריתות | מעילה | תמיד
