המנהיג העליון של רוסיה
 | |
 | |
| אלכסנדר קולצ'ק | |
| דרכי מינוי | הצבעה חשאית |
|---|---|
| תחום שיפוט |
 המדינה הרוסית |
| מעון |
אומסק  |
| מושב המשרה | אומסק |
| ייסוד המשרה | 18 בנובמבר 1918 |
| איוש ראשון | אלכסנדר קולצ'ק |
| איוש אחרון | אנטון דניקין |
| תאריך ביטול המשרה | 4 באפריל 1920 |
| משרה יורשת | נשיא רוסיה |
  | |
המנהיג העליון של רוסיה (ברוסית: Верховный правитель России), שנודע גם בשם "השליט העליון", היה ראש המדינה והמפקד הראשי של המדינה הרוסית, ממשלה אנטי בולשביקית שהוקמה על ידי התנועה הלבנה במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה. במשך כמעט שנתיים מנובמבר 1918 עד אפריל 1920, צבאות התנועה הלבנה אוחדו באופן סמלי תחת ממשלת המדינה הרוסית, שבמהלכה טענה המדינה הרוסית כי היא ממשלתה הלגיטימית היחידה של רוסיה. המחזיק הבלעדי במשרה במשך מרבית קיומה והיחיד שאימץ רשמית את התארים ותפקידי "המנהיג העליון", היה האדמירל אלכסנדר קולצ'אק, שנבחר לתפקיד על ידי מועצת השרים הכל-רוסית לאחר נובמבר 1918 בהפיכה שהפילה את הדירקטוריה של אופה.
כל מפקדי הצבאות הלבנים בדרום ומערב רוסיה, כמו גם בסיביר והמזרח הרחוק הכירו במנהיג העליון; בתחילת מאי-יוני 1919, הגנרלים אנטון דניקין, יבגני מילר וניקולאי יודניץ' קיבלו על עצמם את פיקודו של אלכסנדר קולצ'אק והכירו בו רשמית כמפקד עליון על כלל הצבאות ברוסיה. המפקד העליון אישר באותו זמן את סמכויות המפקדים. במשך כמעט שנתיים שימש אלכסנדר קולצ'אק כראש המדינה הרוסית, שזכתה להכרה בינלאומית ונתמך הן דיפלומטית והן צבאית על ידי בעלות הברית לשעבר במהלך מלחמת העולם הראשונה.
ב-4 בינואר 1920 הודיע קולצ'ק על התפטרותו, והעניק את משרתו לאנטון דניקין, ששימש כמנהיג עליון בפועל של המדינה הרוסית, אם כי הוא לא קיבל לא את תפקידי המשרה או תאריה והמשרה הוכרזה כמבוטלת ב-4 באפריל 1920.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-23 בספטמבר 1918, "חוק הקמת הכוח העליון של כל-רוסיה" של ועידת מדינת אופה, הקים את הממשלה הזמנית הכל-רוסית (שנודעה בשם "הדירקטוריה של אופה") וקבע כי ממשלה זו תהיה "עד להתכנסות האספה המכוננת הכל-רוסית... נושא הכח היחיד במדינה הרוסית כולה". ב-4 בנובמבר 1918 הוקמה מועצת השרים הכל-רוסית.
הקמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הדירקטוריה של אופה חדלה לתפקד כתוצאה מאירועי ליל ה-17–18 בנובמבר 1918, כאשר קבוצת חיילים קוזאקים מאומסק עצרה את ראש הדירקטוריה, ניקולאי אווקסנטייב, חבר הדירקטוריה, ולדימיר זנזינוב וסגן חבר הדירקטוריה אנדריי ארגונוב, כמו גם ידידו של שר הפנים, ראש השירות החשאי, יבגני רוגובסקי. כל העצורים היו חברים במפלגת המהפכנים הסוציאליסטים.
בבוקר ה-18 בנובמבר התכנסה מועצת השרים בישיבת חירום בהשתתפות שני חברי הדירקטוריה - פיוטר וולוגודסקי ו-ולדימיר וינוגרדוב, שדנה במצב, הכירה בדירקטוריה ככזו שאינה קיימת עוד והודיעה שבידיה נתונה הסמכות העליונה על ניהול המדינה והגיעה למסקנה כי היה צורך להשקיע "ריכוז מלא של הכוח הצבאי והאזרחי בידי אדם אחד עם שם סמכותי בחוגים הצבאיים והציבוריים." הוחלט "להעביר באופן זמני את הפעלת הכוח העליון לידי אדם אחד, תוך הסתמכות על סיוע מועצת השרים, להקצות לאדם כזה את שמו של המנהיג העליון" ואחריו "תקנה להסדר זמני" של כוח המדינה ברוסיה (מה שמכונה בשם "חוקת 18 בנובמבר"), שביססה בעיקר את מערכת היחסים בין המנהיג העליון למועצת השרים.
על פי זיכרונותיו של וולוגודסקי, התואר "מנהיג עליון" אומץ בישיבת מועצת השרים ללא דיונים ומחלוקות ראשוניים: "כשהגענו לשאלה את מי לבחור כראש מדינה, החלטנו לתת לו השם 'מנהיג עליון' וסדר ערבויות חוקתיות".
בהצבעה חשאית של חברי מועצת השרים, נבחר סגן האדמירל אלכסנדר קולצ'ק, שהועלה במקביל לדרגת אדמירל ומונה לתפקיד השליט העליון. קולצ'אק הכריז על הסכמתו לבחירה והפקודה הראשונה שלו הודיעה על קבלת תואר המפקד העליון וקבע את הכיוונים העיקריים של תפקידו בתור המנהיג העליון, שהיוו גם את שבועת התפקיד:
| "לאחר שקיבלתי את סמל הכוח הזה בתנאים הקשים ביותר של מלחמת האזרחים והתסכול הגמור מענייני המדינה והחיים, אני מצהיר כי לא אלך בדרך התגובה או בדרך הרסנית של פרטיזנות. מטרתי העיקרית היא ליצור צבא מוכן לקרב, להביס את הבולשביקים ולהקים מחדש חוק וסדר." |
ממשלת רוסיה בשטחי הצבא הלבן הוקמה ופעלה עד 4 בינואר 1920.
סמכויות
[עריכת קוד מקור | עריכה]סמכויות השליט העליון העתיקו במידה רבה את החקיקה הרוסית מלפני המהפכה. על פי סעיף 47 לקוד חוקי יסוד המדינה הרוסית, "שליט המדינה הסתמך על מועצת הממשלה; ושניהם השליט ללא המועצה, וגם המועצה ללא השליט אינם יכולים להתקיים." על פי סעיף 48, חברי המועצה מונו על ידי השליט עצמו. סמכותה של המועצה הייתה "בכל המקרים ללא סייג, בכפוף להחלטת הקיסר עצמו וכל אלה שבאים גם מטעמו וגם למועצה הכפופה לו" (על פי סעיף 50, כל העניינים הנוגעים לה כוונו למדיניות הפנים והחוץ). על פי סעיף 51, "לשליט הצבעה מכרעת" כאשר הוא דן בכל הנושאים.
על פי "חוקת 18 בנובמבר 1918", סמכות החקיקה והיוזמה בוצעו על ידי השליט העליון ומועצת השרים "באופן קולקטיבי". מועצת השרים הייתה אמורה לנהל דיונים מקדימים בכל החוקים ואף חוק לא יכול היה להיכנס לתוקף ללא אישור המנהיג העליון. במקביל הייתה לזכותו של שליט העליון "וטו מוחלט".
ב-24 ביוני 1919, על מנת "להבטיח את המשכיות הפיקוד העליון", מונה מפקד הכוחות המזוינים של דרום רוסיה, דניקין למפקד העליון. בתחילת דצמבר 1919 העלה קולצ'אק עם ממשלתו את שאלת "הוויתור לטובת דניקין". ב-22 בדצמבר אימצה מועצת השרים של ממשלת רוסיה את הצו הבא: "על מנת להבטיח את המשכיות השלטון הרוסי, מועצת השרים החליטה: להפקיד את תפקיד השליט העליון במקרה של מחלה קשה או מותו של השליט העליון, כמו גם במקרה של התפטרותו או היעדרותו הארוכה, לידי מפקד הכוחות המזוינים בדרום רוסיה, דניקין".
ב-4 בינואר 1920 הוציא קולצ'ק צו אשר קבע "לאור המסקנה שנקבעה מראש... להעברת הכוח הכלל-רוסי העליון למפקד הכוחות המזוינים של דרום רוסיה, דניקין". כפי שמעיד דניקין עצמו בזיכרונותיו, בעיצומם של התבוסות החמורות של הכוחות המזוינים בדרום רוסיה והמשבר הפוליטי, הוא ראה בכך פסול לחלוטין "לקבל את השם והתפקידים הראויים" וסירב לקבל את התואר "המנהיג העליון", מה שהיווה מניע להחלטתו ב"העדר מידע רשמי על האירועים במזרח".
ב-4 באפריל 1920 נאלץ דניקין, בלחץ הגנרלים, להעביר את תפקיד המפקד לידי הברון פיוטר רנגל ויצא לאנגליה באותו יום. ורנגל קיבל את המינוי והוציא צו לתפקיד. ב-6 באפריל הוציא הסנאט המושל שביאלטה צו שהצהיר כי "מנהיג העם החדש" מעתה והלאה "שייך לכלל השלטון, הצבאי והאזרחי, ללא מגבלות."
ב-11 באפריל, ורנגל קיבל את התואר "שליט ומפקד הכוחות המזוינים של דרום רוסיה", מה שהביא למעשה לפירוק משרת המנהיג העליון ולפירוק המדינה הרוסית שלאחריה פעילות הצבא הלבן במזרח הרחוק הייתה בסמכותו של צבא המזרח הרחוק בראשות האוטאמן גריגורי סמיונוב ולאחר מכן ממשלת המזרח הרחוק הזמנית תחת מיכאיל דיטריכס.
בקיץ 1920 פנה אלכסנדר גו'צקוב לדניקין בבקשה "להשלים את החובה הפטריוטית ולההעניק לברון ורנגל במעשה חגיגי מיוחד... על ידי העברת השלטון הרוסי", אך דניקין סירב לחתום על מסמך כזה .
זמן קצר לאחר פינוי הלבנים מחצי האי קרים, ב-5 באפריל 1921, נוצרה המועצה הרוסית בקונסטנטינופול תחת המפקד הראשי של הצבא הרוסי, בראשותו של ורנגל, שנחשבה על ידי יוצריה כאב-טיפוס של ממשלת רוסיה בגלות. עם זאת, הם לא הצליחו להשיג הכרה ככזו על ידי ממשלות זרות ואף לא קבוצות מהגרים אחרות. כתוצאה מכך, ב-20 בספטמבר 1922 הפסיקה המועצה הרוסית את פעילותה באופן סופי.
מורשת
[עריכת קוד מקור | עריכה]ולדימיר ז'ירינובסקי, מנהיג המפלגה הליברל-דמוקרטית ברוסיה ומועמד מספר פעמים למשרת נשיא רוסיה, הציע בכמה הזדמנויות לשנות את שם משרת "נשיא הפדרציה הרוסית" ל"המנהיג העליון של רוסיה", (Верховный правитель России), תוך שהוא דוחה את השימוש במילה המושאלת הזרה "Президент" (נשיא) כמילה "לא רוסית".