חג (שיר)
| שיר | |
| יצא לאור |
1931  |
|---|---|
| סוגה | זמר עברי |
| שפה | עברית |
| כתיבה | רחל המשוררת |
| לחן |
יהודה אנגל פנחס גולדמן דוד זהבי |
  | |
"חג" הוא שירה של המשוררת רחל. התחבר בשבט תרצ"א 1931.
השיר נעשה אהוב ביישוב היהודי בארץ ישראל, הולחן על ידי יהודה אנגל,[1] על ידי פנחס גולדמן,[2] ועל ידי דוד זהבי.[3] נהגו לשיר אותו ביחיד או בצוותא באירועים חגיגיים.
נושא השיר הוא עמל היצירה השירית, המניעים להקמתה ולו בייסורים, המושווים לחרישה וזריעה, והבשלתה לתועלת בני האדם, בקציר בחג השבועות. מאז פרסומו, מעט לאחר חיבורו, צורף השיר אל מסכתות, סדרי פסח,[4] הקראות שירה בציבור.
מילות השיר
[עריכת קוד מקור | עריכה]נִיבִים דּוֹבְרִים אֵלַי: זִרְעִינוּ | וְיֶלֶד רַךְ יָבוֹא אֵלַיִךְ | חֲרֹשׁ, חוֹרֵש, וּזְרַע, זוֹרֵעַ, |
תכנים ואמירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]"חג" הוא שיר ארספואטי בסגנון מחורז. המשוררת, הדוברת בגוף ראשון יחיד, מספרת על חווייתה כיוצרת. בשיר גלומות שאלה ותשובה, מדוע תכתב היצירה? ומה היא תועלתה? באשר היא כרוכה בצער ואף עינוי פנימי: „בְּמַעֲנִית לֵבָב”, שאותם ביטאה המשוררת בשיריה האחרים („צריחות שצרחתי נואשת, כואבת”). בדומה לשיריה האחרים ולתפיסת עולמה, המשילה רחל את היצירה הספרותית שלה, לעבודת כפיים של החקלאי. המשלה זו נעשית בשני מעגלי חוויה וקיום. האחד, מעגל האני: החקלאות הייתה משאת נפשה, אולם נלקחה ממנה כאשר חלתה בשחפת, ונאלצה לעזוב את דגניה א', ולעבור להתגורר בתל אביב. והשנייה, מעגל החברה: על פי תפיסתו של א"ד גורדון, מנהיג בתנועת העבודה בארץ ישראל, אשר חי בדגניה ושעמו התכתבה, עבודת הכפיים ובמיוחד עבודת האדמה היא החשובה והעיקרית.
בבית הראשון, מדמה המשוררת את המילים והביטויים - „נִיבִים” - המעוררים אותה להצמיח מהן יצירה חדשה, לזרעים קטנים אשר מוטמנים בקרקע בסתיו; ואשר יצמחו, בלשון הפואטית: „לְשִׁבֳּלֵי זָהָב” - לגבעולים גבוהים הנושאים גרעינים רבים, צהובים, בצמח החיטה ודגנים אחרים, שמהם מכינים דברי מאפה מזינים ומשביעים. הדימויים החקלאיים: החרישה והזריעה, במאמץ וללא וודאות, הם מטפורה לעצם השאלה: מדוע תכתב היצירה?; ומאידך, בדימוי החקלאי תשובה ראשונה עקרונית וערכית, הניתנת להתפרש כך בהקשר הרעיוני ההיסטורי של שירת רחל ותקופתה, לסבל ולהקרבה הנלווים אל מעשה היצירה.
בבית השני, האני השרה מתארת תשובה מלאה לשאלת סבל היצירה, ומתנבאת שבעתיד, יהיו זרעי-המילים שהפכו לשירים-שיבולים - פורחים בידיו של ילד - ובכך מתקיימת הקבלה בין פריחת השיבולת לבין הילדות; ונקצרים בידיהם של הבוגרים העוברים ושבים בתחילת הקיץ - ב„חַג קָצִיר”, חג השבועות - והתוכן והיופי שבהם הוא כמזון רוחני בפיהם - ובכך מתקיימת הקבלה פואטית נוספת בין בשלות השיבולים לבגרות.
בבית השלישי, המשוררת מפיקה מסקנה כוללת מיצירתה, יצירת הרוח, באשר לפעולות הנכונה של האדם בעולם: עליו לעמול, לזרוע ולחרוש, הגם שיחווה את המאמץ הקשה, הסבל ואי הוודאות, וההקרבה, למען השביע רעבונם של האחרים, קרובים או רחוקים: „זָר וָרֵעַ”. היא קובעת בכך כלל נוסף במערך המניעים ומאוויים בתהליך היצירה - העמל בה והענקתה לכלל אינה תלויה ביחסיה עם הנהנים, העתידיים והצפויים, של יצירתה.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- רחל בלובשטיין, חג, שירת רחל, תל אביב: הוצאת דבר, תרצ"ה-1935, עמ' קנה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
חג, באתר ויקיטקסט- "חג" באתר בית לזמר העברי
- מילות השיר "חג" והאזנה לו באתר זמרשת
- בארי צימרמן, מאמר שבעה ימים (ועל „ניבים דוברים אלי”), באתר bananot
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ראו: חג, באתר זמרשת.
- ^ ראו: חג, באתר זמרשת.
- ^ ראו: חג, באתר זמרשת.
- ^ ראו: אמנון שמוש, כשהסדר בקיבוץ היה סדר, באתר mynet.
| שירת רחל | ||
|---|---|---|
| ספיח (1927) | זמר נוגה • אל ארצי • רחל • כאן על פני אדמה • אני • כנרת • הן יצאנו בסך • כוחי הולך ודל • מיכל • פגישה, חצי פגישה • יום בשורה | |
| מנגד (1930) | עקרה • ספר שירי • ואולי לא היו הדברים... • אם צו הגורל... • להקיץ ולדעת • זמר • גן נעול • העברת ידך • לא פעם, בקיץ • פשטתי יד לבקש רחמים • הוי ארצי הורתי • בלילה • שי • אקליפטוס • מנגד • זו הדרך • אני ואתה | |
| נבו (1932) | אביב • רק על עצמי • הנה אקח את מבט עיניך • בגני נטעתיך • על הגורן • עם שחר • חג • מתי • כה ציפיתי ליום והגיע • ליד החלון | |
| טיוטות ותרגומים | חופי ירדן • אל נא תשירי • התזכרי ליל אביב? • שיבה • אל גדר דחויה | |