ג'ורג' קבוט

ג'ורג' קבוט
George Cabot

לידה	3 בדצמבר 1752 סיילם, פרובינציית מפרץ מסצ'וסטס, אמריקה הבריטית
פטירה	18 באפריל 1823 (בגיל 70) בוסטון, מסצ'וסטס, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות מאונט אובורן
השכלה	אוניברסיטת הרווארד הרווארד קולג'
מפלגה	המפלגה הפדרליסטית
סנטור ארצות הברית 4 במרץ 1791 – 4 במרץ 1793 (שנתיים) → טריסטראם דלטון 4 במרץ 1793 – 4 במרץ 1795 (שנתיים) 4 במרץ 1795 – 9 ביוני 1796 (שנה) Benjamin Goodhue ←
פרסים והוקרה
עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים

ג'ורג' קבוט (באנגלית: George Cabot;‏ 1751 או 1752 – 18 באפריל 1823) היה סוחר, ימאי ופוליטיקאי אמריקאי ממסצ'וסטס. הוא ייצג את מסצ'וסטס בסנאט האמריקני והיה הקצין היושב ראש של ועידת הרטפורד הידועה לשמצה.

במהלך כהונתו בסנאט ואחריה, היה קבוט דמות מרכזית בפלג המילטון של המפלגה הפדרליסטית והיה תומך קולני במלחמה עם צרפת המהפכנית.

ביוגרפיה

ראשית חייו

קבוט נולד ב-1751 או 1752 בסיילם, מסצ'וסטס. אביו היה ג'וזף קבוט, סוחר ספינות. אמו הייתה אליזבת היגינסון. ג'ורג' היה השביעי מבין עשרה אחים, כולל ג'ון קבוט (נולד ב-1745), ג'וזף קבוט הבן (נולד ב-1746), וסמואל קבוט (נולד ב-1758). משפחת קבוט היא במקור נורמנית-צרפתית מג'רזי.

בשנת 1766, קבוט נרשם למכללת הרווארד. לאחר שנתיים שם, אביו נפטר. ג'ורג' ירש 600 ליש"ט ובמקום למלא תפקיד באחוזה של אביו, העדיף ללכת לים, שם הפך לנער משרת בספינתו של גיסו ג'וזף לי. עד גיל 21, הוא היה קפטן הספינה שלו. תוך כדי מסע, הוא השתלם בצרפתית ובספרדית.

קריירה עסקית

בשנת 1775, קבוט ולי כוננו שותפות בבוורלי, מסצ'וסטס, כסוחרים, וסחרו באותן סחורות שהם הובילו בתור מלחים.

המהפכה האמריקאית

במהלך המהפכה האמריקאית, משפחת קבוט היו פטריוטים נלהבים. ספינות קבוט שימשו ככלי שיט פריבטירים, פשטו על אוניות סוחר בריטיות כדי לתמוך במטרה המהפכנית והניבו רווח תוך כדי. חלק מהספינות שלהם היו תחת פיקודו של הפריבטיר המפורסם יו היל.

ההיכרות המוקדמת של קבוט וידידותו עם שר האוצר לעתיד אלכסנדר המילטון עיצבו את הקריירה הפוליטית שלו.

זמן מה לאחר המהפכה, עסקיו של קבוט הובילו אותו לניו יורק, שם הכיר את אלכסנדר המילטון, שהפך לחבר לכל החיים ולבעל ברית פוליטי. הביקור חיזק את העדפתו של קבוט לממשל פדרלי חזק והוביל לחברותו המייסדת במפלגה הפדרליסטית.

האינטרסים העסקיים שלו הושעו ב-1794, במהלך שירותו כסנאטור.

קריירה פוליטית מוקדמת

הקריירה הפוליטית של קבוט החלה ב-1775, כאשר הפך לחבר בקונגרס הפרובינציאלי של מסצ'וסטס. בשנת 1777, קבוט נבחר למפקדת כיבוי האש בעיר בוורלי ומנהל ונשיא חברת ברידג', שהופקד על בניית גשר אסקס, שחיבר לראשונה את בוורלי עם סיילם מעבר לנהר דנוורס.

בשנת 1777, העיר בוורלי הצביעה לדחות את הצעת החוקה של מסצ'וסטס, וקבוט היה חבר בוועדה שנבחרה לנסח התנגדויות. הוא התנגד למערכת המוצעת של ייצוג משוקלל ופיקוח על מחירים, אך לא הצליח. חוקה זו נדחתה בסופו של דבר על ידי הבוחרים.

באוגוסט 1780, הוא נבחר לוועידה לחוקה חדשה של מסצ'וסטס. המושל הפופוליסט ג'ון הנקוק, שתמך בחוקת 1778 הכושלת, האשים את יריביו השמרנים בשליטה של "חונטת אסקס", כולל קבוט, שהפך במהרה למטונימיה פופולרי.

בשנת 1788, קבוט היה ציר לוועידת מסצ'וסטס כדי לאשרר את חוקת ארצות הברית החדשה, שבה תמך מאוד. יחד עם רופוס קינג, תיאופילוס פרסונס ופישר איימס, הוא הצליח להנדס את אשרור מסצ'וסטס על ידי שכנוע הנקוק וסמואל אדמס לתמוך באשרור.

בשנת 1789, הנשיא ג'ורג' וושינגטון אכל ארוחת בוקר עם קבוט בביתו בבוורלי, כאשר היה בעיר ובדק את מפעל הכותנה הראשון במדינה ואת גשר אסקס החדש.

הסנאט האמריקאי

הקונגרס השני של ארצות הברית (1791–1793)

בשנת 1791, באמצע כהונתו הנשיאותית הראשונה של ג'ורג' וושינגטון, נבחר קבוט לסנאט האמריקני. בתקופתו בסנאט, הוא עסק בעיקר בפיננסים ובמסחר, ותמך במדיניות של חברו אלכסנדר המילטון כשר האוצר.

במהלך הקונגרס הראשון שלו, קבוט היה חבר בוועדת ההקצאות ויו"ר ועדת הדיג. הוא הפך לחבר מייסד של המפלגה הפדרליסטית החדשה, בראשות המילטון וסגן הנשיא ג'ון אדמס. המילטון התייעץ לעיתים קרובות עם קבוט בנושאי הכנסות, מסחר וייצור. הצעת החוק של קבוט לסבסוד דייגים הפכה למאפיין מרכזי בתוכנית הכלכלית של המילטון.

לאורך הקונגרס התגברה המתיחות עם הפלג הג'פרסוני הן בבירה פילדלפיה והן בעיתונים. חילוקי הדעות בין המפלגות העמיקו בעקבות המהפכה הצרפתית המתמשכת, שגררה תמיכה ג'פרסונית וסלידה פדרליסטית. קבוט עצמו בלט כפרנקופוב נלהב, ובהרחבה, אנגלופיל. לאחר פרשת ג'נט, קרא קבוט לפיטוריו של השגריר הצרפתי ושכנע באופן אישי את סגן הנשיא אדמס להאיץ בוושינגטון להדיח את ג'נט.

הקונגרס השלישי של ארצות הברית (1793–1795)

בקונגרס השני שלו, קבוט התנגד לניסיונותיו של השר ג'פרסון ליצור סחר נוח עם צרפת, וחסם את בחירתו של הג'פרסוני אלברט גלטין מפנסילבניה לסנאט. הוא נשאר מנהיג בענייני מסחר וכספים ועזר להעביר הצעת חוק שהנחתה את הבסיס לצי לאומי. בשנת 1793 הוא מונה למנהל הבנק הראשון של ארצות הברית.

על רקע המתיחות הגואה של ארצות הברית עם בריטניה הגדולה, קבוט הצטרף לסנאטורים רופוס קינג, אוליבר אלזוורת' וקיילב סטרונג בקריאה למינויו של המילטון כשר מיוחד למשא ומתן על הסכם עם בריטניה. עם זאת, הרעש הציבורי שיעורר מינויו של המילטון הוביל את וושינגטון למנות במקום זאת את ג'ון ג'יי. למרות שהוא חשב שזה פחות מאידיאלי, קבוט היה אחד המגינים הבלתי מתפשרים ביותר של הסכם ג'יי שנוצר עם בריטניה הגדולה כפשרה הטובה ביותר בתקופה שבה מלחמה הייתה הורסת את האיחוד.

הקונגרס הרביעי של ארצות הברית (1795–1796)

במהלך הדיון על הסכם ג'יי בקונגרס האחרון שלו, האשים ג'פרסון את קבוט בתמיכה בפירוק האיחוד, בהתבסס על אמונתו של קבוט שדחיית האמנה תוביל למלחמה הרסנית. ג'פרסון גם ציטט את קבוט כמי שתומך ב"נשיא לכל החיים ובסנאט תורשתי".

במאי 1796 חזר קבוט למסצ'וסטס והתפטר מתפקידו, תוך ציון המרירות הגוברת והאופי האישי של הפוליטיקה של פילדלפיה. הוא חיכה עד שייבחר חברו בנג'מין גודיו ליורשו, ואז שלח את התפטרותו מיידית לבית המשפט הכללי של מסצ'וסטס. היא נכנסה לתוקף ביוני.

עידן ג'ון אדמס (1797–1801)

זמן קצר לאחר התפטרותו של קבוט מהסנאט, נבחר חברו הפדרליסט ממסצ'וסטס, ג'ון אדמס, לנשיאות. למרות שלא השתתף באופן פעיל בקמפיין, קבוט תמך באדמס על פני הבחירה המועדפת על המילטון, צ'ארלס קוטוורת' פינקני, השגריר הנוכחי בצרפת.

מעין מלחמה

כאזרח פרטי, קבוט נשאר מתעניין מאוד בהתקדמות המהפכה הצרפתית ומתנגד בתוקף למדיניות הפרנקופילית של תומאס ג'פרסון, המכהן כעת כסגן הנשיא. הוא כתב כי "החובה הראשונה והעליונה ביותר של האלקטורים הייתה למנוע את בחירתו של נשיא צרפת". המילטון ופישר איימס דחקו כל אחד במינויו של קבוט כחלק ממשלחת של שלושה אנשים לצרפת, אבל וושינגטון ואדמס סירבו כל אחד. אדמס בחר במקום זאת באלברידג' גרי, שהמוניטין שלו בצרפת, במיוחד עם שר החוץ הצרפתי שארל מוריס דה טליראן-פריגור, היה חיובי יותר.

קבוט עצמו התנגד למינוי ועדה כזו, מתוך אמונה שזמן המשא ומתן עם צרפת חלף. לאחר פיטוריו של פינקני מתפקיד השגריר בצרפת, קרא קבוט לצעדי מלחמה נגד צרפת, לרבות התנגדות להקמת שגרירות כלשהי. הוא האמין בתוקף שכל המשך דיפלומטיה עם צרפת רק תעודד את היעקוביניזם בארצות הברית.

פרשת XYZ סימנה את שיא התמיכה במלחמה עם צרפת, שקבוט קידם באופן פעיל.

בחורף 1797–1798 הסלימה המתיחות עם צרפת. קבוט, יחד עם פיקרינג, איימס, אוליבר וולקוט וג'יימס מקהנרי, יצרו את הפלג של "פדרליסטים מלחמתיים" בראשות המילטון. הם התנגדו לפדרליסטים המתונים (בעיקר הדרומיים) ולרפובליקנים של ג'פרסון, שחיפשו שלום עם צרפת בכל מחיר.

במרץ, הנשיא אדמס הכריז בפני הקונגרס שהמשא ומתן נכשל וכי על ארצות הברית להתחמש למלחמה אפשרית. חשיפת פרשת XYZ השתיקה למעשה את כל האופוזיציה ואפשרה לפדרליסטים להעביר חקיקה שכוננה משרד נפרד של הצי. אדמס מינה את קבוט למזכיר הצי הראשון של ארצות הברית, אך קבוט סירב למינוי. בנג'מין סטודרט מילא את התפקיד במקומו.

קבוט השתלב בוויכוח על ארגון צבא זמני. הנשיא לשעבר וושינגטון הציע להמילטון, פינקני ושר המלחמה לשעבר הנרי נוקס, בסדר זה, לשמש גנרלים. למרות זאת, אדמס העניק לנוקס את הדרגה הראשונה. קבוט צידד בוושינגטון, המילטון ופדרליסטים מובילים אחרים בהתנגדות למינוי נוקס; הנשיא אדמס נכנע, אבל כל הפרשה יצרה פילוגים בתוך הפדרליסטים. כמה פדרליסטים הציעו שלג'פרסוני אלברידג' גרי, שחזר כעת משליחותו לצרפת, הייתה השפעה בלתי הולמת על קבלת ההחלטות של אדמס.

בשנת 1799, מינה אדמס, מבלי להתייעץ עם הקבינט שלו, את השגריר להולנד ויליאם ואנס מאריי להוביל ועדה לחידוש המשא ומתן לשלום עם צרפת, תוך אכזבה מהפדרליסטים המלחמתיים. קבוט נותר מתנגד מוחלט לכל משא ומתן עם צרפת ללא התקדמות ראשונות לקראת פיוס מצד הצרפתים.

למרות התנגדותו הנלהבת למדיניותו של אדמס כלפי צרפת, קבוט ביקש ליישב את הפלגים בתוך המפלגה הפדרליסטית, מחשש להרס המפלגה. למרות מאמציו והתכתבויותיו התכופות עם מנהיגי שני הפלגים, המפלגה הפדרליסטית התחלקה בין מסע הבחירות של אדמס ופינקני-המילטון במשך שאר שנת 1799.

חוקי הזרים וההמרדה

המרחק של קבוט מהממשל של אדמס גדל גם בגלל חוקי הזרים וההמרדה. קבוט הגן על ג'ון מרשל, מתנגד פדרליסט לחוקים, לתדהמת ידידו של קבוט פישר איימס.

מערכת הבחירות של 1800

ככל שהתקרבה מערכת הבחירות של שנת 1800 ואדאמס התכונן לחפש כהונה שנייה, המתחים בתוך המפלגה הפדרליסטית החריפו בעקבות פרסום מכתב טנץ' קוקס משנת 1792, שבו רמז אדמס שמשפחת פינקני היא אוהדת הבריטים, ומותו של הנשיא וושינגטון. בשלב זה, אדמס פיטר את פינקני מתפקיד מזכיר המדינה; קבוט הבין זאת כ"נטישה מוחלטת על ידי מר אדמס של כל העקרונות הטובים ביותר של המפלגה הפדרליסטית". קבוט גם היה במצוקה מהשימוש ב"אהדה בריטית" כמכתש נגד מבקרי אדמס.

כשאדמס חזר לקווינסי באביב, קבוט לא התאמץ לבקר אותו.

בעוד המילטון תמך בגלוי בפינקני לנשיאות על פני אדמס, קבוט הרגיש שמסלול כזה בלתי אפשרי ובמקום זאת תמך בהצבעה אלקטורלית שווה לאדמס ופינקני, שייפתר על ידי בית הנבחרים ודחק בהמילטון לא לתקוף את אדמס בגלוי. המילטון התעלם מהתחנונים הללו, ופרסם את התקפתו על אדמס. למרות שהם נשארו חברים, קבוט הזהיר בחריפות את המילטון על כך שפגע בסיכויי הפדרליסטים בבחירות.

עידן ג'פרסון (1801–1811)

לאחר ההפסד של אדמס בבחירות 1800, קבוט פרש מהפוליטיקה. הוא לא נטל חלק במזימתו של המילטון לבחור את ארון בר על פני תומאס ג'פרסון בבחירות הקונטינגנטיות של 1801, למרות שהוא עדיין התנגד באופן פסיבי לממשל של ג'פרסון. למרות שהוא תמך במינויים של ג'יימס מדיסון ואלברט גלטין לקבינט של ג'פרסון, קבוט ראה בבחירות 1800 את התבוסה המוחלטת של המפלגה הפדרליסטית, והמנטרה שלו הפכה, "הדברים חייבים להחמיר לפני שהם יהיו טובים יותר".

קבוט טיפל בחוות ברוקליין שלו במשך זמן מה, אבל התעייף מהעבודה והשכיר את אחוזתו לדייר. הוא נשאר נשיא הבנק האמריקאי של בוסטון, ומדי פעם אירח חברים שהיו בבוסטון לרגל עסקים.

מותם של בנו אדוארד ב-1803 וחברו אלכסנדר המילטון ב-1804 הכניסו את קבוט לתקופת אבל, הן על אובדנו האישי והן על אובדן כל עתיד אפשרי עבור המילטון. קבוט מכר כמה אדמות כדי לפרנס את משפחתו של המילטון.

קבוט התנגד לרכישתו של ג'פרסון את טריטוריית לואיזיאנה ולסילוקם של מינויים ושופטים פדרליסטים, אך התנגד לקריאותיו של טימותי פיקרינג לפירוק האיחוד.

המתיחות עם אנגליה

בשנת 1805, פרסם קבוט את ההצהרה הפומבית היחידה שלו במהלך ממשל ג'פרסון. הוא הוביל בחוסר רצון ועדה של סוחרי בוסטון המתנגדים למדיניות הבריטית של תפיסת ספינות אמריקאיות במסחר עם צרפת.

לאחר קרב טרפלגר והכרזת נפוליאון על המערכת הקונטיננטלית, קבוט אימץ באופן פרטי עמדה של ברית מוגדרת עם הבריטים בהתנגדות לצרפת הנפוליאונית. לאחר תקרית צ'ספיק-ליאופרד משנת 1807, דחק קבוט בסליחה ובקבלה של תנאי הפיצוי הבריטיים. תגובתו של ג'פרסון, במקום זאת, הייתה חוק האמברגו של 1807. קבוט, כמו רוב הפדרליסטים ורוב ניו אינגלנד, התנגד לאמברגו של ג'פרסון נגד בריטניה, שלדעתו נועד למשוך את ארצות הברית למלחמה עם בריטניה הגדולה ויפגע בעסקים האמריקאיים.

מערכת הבחירות של 1808

חוק האמברגו ומערכת הבחירות שלאחר מכן משנת 1808 משכו את קבוט ופדרליסטים רבים אחרים לפוליטיקה.

קבוט פרסם והפיץ מכתב בשמו של טימותי פיקרינג, המייצג כעת את מסצ'וסטס בסנאט והפדרליסט הבולט ביותר בחיים הציבוריים. חוברת זו זכה לקריאה נרחבת והחיתה את התמיכה בפדרליסטים. קאבוט, לעומת זאת, חשש שגישתו של פיקרינג עלולה להחיות את ההאשמות שהפדרליסטים היו "פלג בריטי" וכתב לו כשהוא קורא להיזהר. כאשר פיקרינג התעקש, קבוט דיכא כמה דיבורים אנטי-ג'פרסוניים של הסנאטור.

אף על פי כן, קבוט לא יכול היה להישאר מורחק מהחיים הציבוריים. למרות שהפדרליסטים לא זכו בניצחון מהדהד במסצ'וסטס, המפלגה זכתה במושבים בכמות מספקת בבית המשפט הכללי כדי לבחור בקבוט לתקופת כהונה של שנה במועצת המושל.

בבחירות במקביל לנשיאות, ייעץ קבוט נגד איחוד עם הפלג הקלינטוני של המפלגה הרפובליקנית וכל אסטרטגיה שעלולה להצביע על כך שהפדרליסטים תמכו בפירוק האיחוד או בבדלנות אזורית, כולל הצעתו של פיקרינג לשכור מהנדס צרפתי כדי לבצר את נמל בוסטון, באופן מסורתי חובה של הממשלה הלאומית. למרות שהפדרליסטים לא הצליחו בבחירת נשיא, המפלגה אכן הצליחה לכפות על ביטול חוק האמברגו, שלאחריו פרש קבוט מהחיים הציבוריים. הוא נסוג עוד לאחר מותו של בנו הבכור, צ'ארלס, בשנת 1811.

מלחמת 1812

קבוט התנגד למלחמת 1812 מלכתחילה כלא צודקת ומרושעת והיה נחוש בפומבי להימנע מסיוע למלחמה בכל דרך שהיא. עם זאת, הוא נמנע מפרשנות פוליטית עד 1814.

ועידת הרטפורד

קבוט נבחר כציר לוועידת הרטפורד, שאורגנה ב-1814 על ידי פוליטיקאים פדרליים של ניו אינגלנד שלא היו מרוצים מניהול מלחמת 1812, בפרט מגיוס מיליציות המדינה לשירות פדרלי. במסעו להרטפורד, הצטרף לקבוט ד"ר ג'יימס ג'קסון. על פי הדיווחים, קבוט אמר לג'קסון שהוא נוסע להרטפורד כדי "למנוע מכם צעירים עם דם חם לעורר בעיות".

קבוט ניהל את הישיבה החשאית ומאוחר יותר אישר את ההליכים והמצע הרשמיים של הוועידה, שקראה לרפורמות חוקתיות אך נעצרה מלקרוא להיפרדות. בתפקידו, קבוט נשאר מסויג ביחס לדעותיו שלו, ועורר את זעמם של פדרליסטים אנטי-מלחמתיים בצורה קיצונית יותר כמו פיקרינג וג'ון לואל ג'וניור.

לאחר סיום המלחמה, האמנה נתפסה כבלתי חוקתית, על גבול הבגידה. הסכם גנט, שנחתם בזמן שהוועידה התכנסה, סיים למעשה הן את המפלגה הפדרליסטית והן את הקריירה הפוליטית של קבוט. הוא לא הופיע יותר בפומבי ולא ניהל עוד את התכתבותו עם אישי ציבור, מלבד דיון קצר עם פיקרינג ששקל את היתרונות של סחר חופשי.

פרישה

לאחר ועידת הרטפורד, חזר קבוט לחיי פנאי ברובם. הוא נשאר נשיא חברת הביטוח הימי של בוסטון, אשר שמרה אותו בקשר עם עמיתיו הסוחרים. הוא היה חבר פעיל בחברה של בוסטון והקדיש חלק ניכר מזמנו לאשתו, בתו אליזבת, ובנו הנרי שגרו בקרבת מקום עם משפחתו.

חיים אישיים

קבוט סירב בתוקף לצייר את דיוקנו במהלך חייו; רוב התיאורים שלו הם לאחר מותו. הוא תואר על ידי בני זמנו כגבוה ו"בנוי בעוצמה". סמואל גריסוולד גודריץ', עד לוועידת הרטפורד, תיאר אותו כבעל דמיון מדהים לג'ורג' וושינגטון.

קבוט גדל כחבר בכנסייה הקונגרגשיונלית של ניו אינגלנד, אך מאוחר יותר בחייו הפך ליוניטרי.

הוא סלד מדיבור בפני קהל אבל נחשב לאיש שיחה מצוין בפרטיות. בין חבריו הקרובים היה ג'וזיה קווינסי השני, שלימים הפך לנשיא אוניברסיטת הרווארד. ההיסטוריון ג'ורג' באנקרופט זיכה את קבוט שעודד אותו ללמוד בחו"ל באוניברסיטת גטינגן, שם הוא היה בין האמריקאים הראשונים שקיבלו תואר דוקטור.

הוא נבחר לעמית באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים בשנת 1788.

משפחתו

קבוט התחתן עם בת דודתו השנייה אליזבת היגינסון בשנת 1774. נולדו להם ארבעה ילדים:

• צ'ארלס (נפטר 1811)
• הנרי
• אדוארד (נפטר 1803)
• אליזבת

צ'ארלס הפך לסוחר כמו אביו, ולקח מסעות ארוכים לאיי הודו המזרחית. הנרי ואדוארד החלו שניהם את הקריירה שלהם בבוסטון, במשרד עורכי דין ובבית ספירה, בהתאמה. אדוארד מת בשנת 1803. צ'ארלס מת מצריכת סמים בהוואנה בשנת 1811. הנרי ואליזבת חיו בבגרותם.

אליזבת נישאה לג'ון תורנטון קירקלנד, הנשיא החמישה עשר של אוניברסיטת הרווארד.

דרך בתו של הנרי אנה, ג'ורג' קבוט היה סבא רבא של הנרי קבוט לודג', שהחזיק במושבו של קבוט בסנאט של ארצות הברית מ-1893 ועד מותו ב-1924. נכדו של לודג', הנרי קאבוט לודג' הבן, ייצג גם את מסצ'וסטס בסנאט מ-1937 עד 1943 ושוב מ-1947 עד 1953.

בשנת 1795, קבוט היה לזמן קצר האפוטרופוס של ז'ורז' וושינגטון דה לה פאייט, בנו של המרקיז דה לה פאייט, שברח מצרפת כדי לחיות בארצות הברית בגלות. לה פאייט התגורר בבוסטון תחת השם המשוער "מוטייר" ולמד באוניברסיטת הרווארד . לה פאייט נכנס מאוחר יותר לטיפולו של המילטון לפני שאומץ לבסוף על ידי וושינגטון עד שיוכל לחזור לצרפת.

מגורים

בשנת 1794, קבוט העביר את משפחתו מבוורלי לברוקליין, מסצ'וסטס, שם בנה אחוזה בשם "גרינהיל". בין אורחיו היה שופט בית המשפט העליון ג'יימס איירדל. בשנת 1803, כדי לאפשר לבתו אליזבת להיכנס לחברה, מכר קבוט את אחוזתו ברוקליין ועבר לבוסטון, שם בילה את שארית חייו. לאחר מותו של פישר איימס ב-4 ביולי 1808, קבוט אירח את הלווייתו בביתו.

מותו

בשנת 1821 סבל קבוט מהמקרה הראשון שלו של אבנים בכליות וסבל מהן במשך השנתיים שנותרו לחייו.

הוא מת בבוסטון, מסצ'וסטס, ב-18 באפריל 1823, ונקבר בשדה הקבורה של גרנרי. מאוחר יותר הוא נקבר מחדש בבית הקברות מאונט אובורן בקיימברידג', מסצ'וסטס.

מורשת

הביוגרפיה היחידה של קבוט באורך מלא פורסמה על ידי נינו הנרי קבוט לודג' בשנת 1877. לודג' גם קרא לבנו ג'ורג' קבוט לודג'.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'ורג' קבוט בוויקישיתוף

• ג'ורג' קבוט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)