[go: nahoru, domu]

לדלג לתוכן

רצח העם בקליפורניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
"הגנת המתיישבים", איור מתוך ספרו של ג'ון רוס בראון, "האינדיאנים של קליפורניה" מ-1864.

רצח העם בקליפורניהאנגלית: California genocide) כלל פעולות שבוצעו על ידי ארצות הברית במאה ה-19 לאחר כיבוש קליפורניה ממקסיקו במהלך מלחמת ארצות הברית–מקסיקו. כתוצאה מכך אירעה ירידה דרמטית בגודל אוכלוסיית העמים הילידים בארצות הברית. קיימת הערכת שמרנית שבין השנים 18491870 רצחו המתיישבים האמריקאים כ-9,000 ילידים בקליפורניה והערכות רחבות יותר מונות כ-16,000 נרצחים.[1] פעולות כמו שיעבוד, חטיפות, אונס, הפרדת ילדים ממשפחותיהם ועקירה, היו נפוצות ובוצעו על ידי רשויות המדינה והמיליציה שלה וזכו לעידוד ולעצימת עין שלהן.

בספר משנת 1925, "המדריך לאינדיאנים של קליפורניה" (Handbook of the Indians of California) הוערך שאוכלוסיית הילידים בקליפורניה הצטמצמה מכ-150,000 איש ב-1848 ל-30,000 איש ב-1870 והמשיכה להצטמצם עוד עד למספר של 16,000 ב-1900. ירידה זו בגודל אוכלוסיית הילידים נגרמה כתוצאה ממחלות, רעב ומעשי טבח. הילידים בקליפורניה, במיוחד בתקופת הבהלה לזהב, היו מטרה למעשי הרג.[2] בין 24,000 ל-27,000 ילידים נלקחו על ידי המתיישבים לעבודות כפייה. מדינת קליפורניה עשתה שימוש במוסדותיה כדי להעדיף את זכויות המתיישבים הלבנים על פני אלו של הילדים והייתה אחראית לנישולם של הילידים מאדמותיהם.[3]

החל מראשית המאה ה-21 אפיינו כמה מוסדות אקדמיים וארגונים חברתיים, הן ילידיים והן אירופאים, את התקופה שבאה מיד לאחר כיבוש קליפורניה ככזאת שהמדינה והממשל הפדרלי ביצעו רצח עם של הילידים בתחומי הטריטוריה. ב-2019 התנצל מושל קליפורניה גווין ניוסם על רצח העם וקרא להקמת קבוצות מחקר כדי להבין בצורה טובה יותר את הנושא ולהעבירו לדורות הבאים.[4]

העמים הילידים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קודם להגעת הספרדים, הייתה קליפורניה מולדתה של אוכלוסיית ילידים שמנתה כ-350,000 איש.[5] הקבוצה האתנית הגדולה ביותר הייתה אומת הצ'ומש (Chumash people), שאוכלוסייתה מנתה כ-10,000 איש.[6] האזור היה מגוון במידה רבה, ודוברו בו מספר רב של שפות שונות. במקביל לגיוון רחב זה, ממצאי הארכאולוגים מראים עדויות מעטות לעימותים בין-שבטיים.[2]

נראה שהקבוצות האתניות השונות אמצו לעצמן אזורים וטריטוריות מסוימים. בתי הגידול והאקלים של קליפורניה מאפשר את הימצאותם של שפע בעלי חיים וצמחים, כולל ארנבים, אייליים, מגוון של דגים, פירות, שורשים ובלוטים. הילידים קיימו בעיקר אורח חיים של ציידים-לקטים, ונדדו ברחבי הטריטוריות שלהם במשך העונות על פי זמינותם של סוגים שונים של מזון.[7]

המגע עם הספרדים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קליפורניה הייתה אחד האזורים האחרונים ביבשת אמריקה שיושבו. אנשי המיסיון הספרדי, בהנהגתו של המנהלן הפרנציסקני הוניפרו סרה (אנ') והכוחות הצבאיים בפיקודו של גספר דה פורטולה (אנ'), לא הגיעו לאזור עד 1769. המיסיון יועד להפיץ את האמונה הנוצרית בקרב הילידים באזור ולהקים מקומות לפיתוח משאבי האזור ותוצריו עבור האימפריה הספרדית. הספרדים בנו את סן דייגו דה אלקלה, הראשון מבין 21 המיסיונים שהוקמו באזור, במקום בו שוכנת כיום העיר סן דייגו, בחלק הדרומי של המדינה לאורך חוף האוקיינוס השקט. מוצבים צבאיים נבנו לצד המיסיונים כדי לשכן את החיילים שנשלחו להגן על המיסיונרים.

שלטונם של ספרד ומקסיקו היה הרסני עבור האוכלוסייה הילידית. ככל שמספר המיסיונים עלה, החלה אוכלוסיית הילידים של קליפורניה להצטמצם בממדים קטסטרופליים.[8] הסופר גרגורי אורפלה (אנ') מעריך שאוכלוסיית הילידים ערב המגע הראשוני עם הספרדים הצטמצמה ב-33% במהלך תקופות השלטון הספרדי והמקסיקני. החלק העיקרי של התמותה נבע ממחלות ומשיבוש אורח החיים המסורתי של הילידים, אך מעשי אלימות היו גם הם שכיחים, וכמה היסטוריונים טוענים שהחיים במיסיונים היו קרובים לעבדות.[9]

הקמתה של מדינת קליפורניה ורצח העם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית השנייה של המאה ה-19 רשויות מדינת קליפורניה והרשויות הפדרליות הסיתו ומימנו כורים, מתיישבים, חוואים ואנשי מיליציה לשעבד, לחטוף, לרצוח ולהשמיד חלק ניכר מאוכלוסיית הילידים. הילידים כונו לעיתים "חופרים" (Diggers) בשל הנוהג שלהם לחפור שורשים מהאדמה לצורך השגת מזון. רבים ממעשי האלימות בוצעו נגד אוכלוסיית הילידים כפי שארצות הברית עשתה בכל רחבי שטחיה.[10]

במהלך ההשמדה המתמשכת, דווח עליה באזורים אחרים של ארצות הברית וברחבי העולם. בהרצאה שנתן דר' מק'גוון בניו יורק ב-1866, הוא העריך שמספרם הנוכחי של האינדיאנים בארצות הברית עמד אז כל כ-250,000 איש, ואמר שלמעט אם יקרה משהו שיימנע את הדיכוי ואת האכזריות מצד האדם הלבן, מספרם של אנשים אלה יפחת בהדרגה, ולבסוף הם ייכחדו. הוא חזה את הכחדתם של האינדיאנים החופרים בקליפורניה ושל שבטים אחרים במדינות אחרות בארצות הברית תוך עשר שנים, במקרה שלא יבוצע דבר למען רווחתם. מק'גוון סיכם את הרצאתו בקריאה דחופה להקמת חברה להגנת הילידים, משהו דומה לחברה באנגליה למניעת אכזריות כלפי בעלי חיים. באמצעי זה הוא טען שניתן יהיה לשפר את תנאי חייהם של האינדיאנים ולגרום לכך שהם יתקיימו לנצח.[11]

ב-1850 נחקק החוק להגנה וממשל של האינדיאנים (Act for the Government and Protection of Indians), שתוקן ב-1860 ובוטל ב-1863. חוק זה נועד ל"חניכת" ילדים אינדיאנים אצל הלבנים, וכן להענשת אינדיאנים "משוטטים" על ידי "העסקתם" באמצעות מכירתם במכירה פומבית אם הם לא יהיו מסוגלים לספק ערבות. חוק זה הפך תופעה זו לסוג של עבדות בקליפורניה.[12] המתיישבים הלבנים חטפו 24,000 עד 27,000 אינדיאנים כעובדי כפייה, כולל 4,000 עד 7,000 ילדים.[13]

אחת מעדויות הראיה הבולטות המוקדמות, "האינדיאנים של קליפורניה" מ-1864 הייתה של ג'ון רוס בראון (אנ'), פקיד מכס ומפקח על ענייני האינדיאנים בחוף האוקיינוס השקט. הוא תיאר באופן שיטתי את ההונאה, השחיתות, גזילת האדמות, העבדות, מעשי האונס ומעשי הטבח שבוצעו כנגד חלק ניכר של אוכלוסיית הילידים.[14] דיווחו של בראון אושר בעדות מהתקופה של המפקח הראשי דוקראס ג' ספנסר.[15]

על פי אחת ההערכות, לפחות 4,500 אינדיאנים בקליפורניה נהרגו בין השנים 18491870.[16] ההיסטוריון בנג'מין מדלי תיעד את מספר האינדיאנים שנהרגו בין השנים 18461873. הוא מעריך שבמהלך תקופה זו נהרגו 9,492 עד 16,092 אינדיאנים בקליפורניה על ידי לבנים. רוב מקרי המוות התרחשו במה שהוא מגדיר כיותר מ-370 מעשי טבח. הוא מגדיר מעשי טבח כ"הריגה מכוונת של חמישה אנשים בלתי חמושים או יותר, כולל נשים, ילדים ואסירים, בהקשר של קרבות או בהקשרים אחרים".[13]

הפעיל החברתי האינדיאני והפרופסור לשעבר באוניברסיטת המדינה של סונומה, אד קסטילו (אנ'), טוען ש"פעילותן של חוליות מוות חמושות היטב בשילוב עם מקרי הרג אקראיים של אינדיאנים יחידים הסתיימו במותם של 100,000 אינדיאנים בשנתיים הראשונות של הבהלה לזהב.[17]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רצח העם בקליפורניה בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ ERIN BLAKEMORE, California’s Little-Known Genocide, www.history.com, NOV 16, 2017.
  2. ^ 1 2 "California Genocide". Indian Country Diaries. PBS. September 2006. Archived from the original on May 6, 2007.
  3. ^ Lindsay, Brendan C. (2012). Murder State: California's Native American Genocide 1846–1873. United States: University of Nebraska Press. pp. 2, 3.
  4. ^ TARYN LUNA, Newsom apologizes for California’s history of violence against Native Americans, Los Angeles Times, JUNE 18, 2019
  5. ^ Annie Lloyd, A Brief History Of L.A.'s Indigenous Tongva People, LAist, Oct 9, 2017.
  6. ^ Kroeber, A. L. (1925). Handbook of the Indians of California. Washington. p. 883.
  7. ^ Castillo, Edward. "A Short Overview of California Indian History". Native American Caucus of the California Democratic Party
  8. ^ Downes, Lawrence (August 18, 2015). "Opinion - California's Saint, and a Church's Sins (Published 2015)". The New York Times.
  9. ^ "Elias Castillo's 'Cross of Thorns' presents a bleak picture of California history". Santa Cruz Sentinel. March 16, 2015.
  10. ^ Madley, Benjamin (May 22, 2016). "Op-Ed: It's time to acknowledge the genocide of California's Indians". Los Angeles Times.
  11. ^ The British Medical Journal, Vol. 1, No. 274 (March 31, 1866), p. 350.
  12. ^ Ojibwa (March 2, 2015). "California's War On Indians, 1850 to 1851". Native American Netroots. Archived from the original on April 13, 2019.
  13. ^ 1 2 Exchange Team, The Jefferson. "NorCal Native Writes Of California Genocide". JPR Jefferson Public Radio. Info is in the podcast. Archived from the original on November 14, 2019.
  14. ^ John Ross Browne, Crusoe's Island: A Ramble in the Footsteps of Alexander Selkirk. With Sketches of Adventure in California and Washoe, Harper & brothers, 1871.
  15. ^ Browne, J. Ross (1864). The California Indians, a Clever Satire on the Government's Dealings with its Indian Wards. Harper Brothers. p. 17.
  16. ^ "Minorities During the Gold Rush". California Secretary of State. Archived from the original on February 1, 2014.
  17. ^ Castillo, Edward D. "California Indian History". California Native American Heritage Commission. Archived from the original on June 1, 2019.