אונורה דה בלזק

אונורה דה בלזק
Honoré de Balzac

אונורה דה בלזק בתצלום דאגרוטיפ שצילם לואי-אוגוסט ביסון (Bisson) ב-1842
לידה	20 במאי 1799 טור, הרפובליקה הצרפתית הראשונה
פטירה	18 באוגוסט 1850 (בגיל 51) פריז, הרפובליקה הצרפתית השנייה
מדינה	צרפת
מקום קבורה	פר לשז
שם עט	Horace de Saint-Aubin, Viellerglé, Lord R’Hoone, Saint Aubin
עיסוק	סופר, מחזאי, עיתונאי, מסאי, מוציא לאור
מקום לימודים	סורבון, תיכון שארלמיין, הפקולטה למשפטים בפריז
שפות היצירה	צרפתית
זרם ספרותי	ספרות ריאליסטית
יצירות בולטות	הקומדיה האנושית אבא גוריו אז'ני גרנדה קולונל שאבר זוהר ושקיעה של יצאניות צמרת יצירת המופת הנעלמת
תקופת הפעילות	מ-1829
הושפע מ	וולטר סקוט, ז'ורז'-לואי לקלר דה בופון
בן או בת זוג	אוולין דה האנסקה (14 במרץ 1850–?) Olympe Pélissier Laure de Berny (1823–1833) Caroline Marbouty (1833–1839) מריה דו פְרֵנֶה (1833–?) Claire de Maillé de La Tour-Landry
צאצאים	Marie-Caroline Du Fresnay
פרסים והוקרה	אביר בלגיון הכבוד (1845) בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
חתימה

אוֹנוֹרֶה דֶּה בָּלְזָק (בצרפתית: Honoré de Balzac; ‏20 במאי 1799 – 18 באוגוסט 1850) היה סופר ומחזאי צרפתי, מחלוצי זרם הריאליזם בספרות ואחד מהסופרים המשפיעים והבולטים במאה ה-19. יצירתו הגדולה של בלזק, "הקומדיה האנושית", היא מקבץ של רומנים וסיפורים קצרים המציגים תמונה פנורמית של חיי החברה הצרפתית במחצית הראשונה של המאה ה-19, ובפרט בתקופה שלאחר נפילת נפוליאון ולאחר חזרת בית בורבון לשלטון בשנת 1815.

בלזק נולד בעיר טור שבצרפת. נעוריו עברו עליו בתקופה הסוערת של מפלת נפוליאון וחידוש המלוכה בצרפת. הוא עצמו, אף על פי שנשלח לבית-ספר איכותי, היה שקוע בדמיונות ובקריאה מרובה.

משפחתו רצתה שיהיה עורך־דין. בשנים 1816–1819 עבד בלשכות של פרקליטים, ורכש בהם ידע רחב בחוק הפלילי. עם הזמן נאלצה משפחתו להסכים לכך שבלזק אינו מעוניין לעסוק בתחום זה, ולקבל את רצונו לעסוק בכתיבה.

יצירתו הראשונה, טרגדיה בחרוזים בשם "קרומוול" (Cromwell), נכשלה, אך בלזק הוסיף לכתוב סיפורים עממיים, בין לבדו ובין בשיתוף עם סופרים אחרים. בצעדיו הראשונים בדרכו הספרותית פרסם בעילום שם סיפורי הרפתקאות, כגון "סטני" ו"ארגו שודד הים" (Argow le pirate). ניסיונות אלה לא עלו יפה והוא שקע בחובות כבדים.

ב-1825 החל לעסוק במו"לות ובדפוס, עסקים שבהם כשל וכמעט הגיע לכדי פשיטת רגל. הוא נכשל במועמדותו לבית הנבחרים ב-1832, וכשל גם כשניסה להתקבל לאקדמיה הצרפתית בשנים 1848 ו-1849.

אחר כך החל לפרסם רומנים בשמו, והוסיף לעצמו את קידומת האצולה "דה" אף על פי שלא היה שייך לאצולה. יצירתו החשובה הראשונה הייתה "אז'ני גראנדה", על בת הקמצן. באותו זמן החל לרקום את תוכניתו הספרותית הגדולה, סדרה רבת היקף בשם "הקומדיה האנושית", המתארת את החברה הצרפתית בימיו על כל שכבותיה. הוא מתאר את האצולה ואת אנשי הבורגנות הזעירה בתחושת מציאות, הבחנה דקה, דיוק ודמיון פורה. הסדרה כוללת כ-100 רומנים וסיפורים, עם דמויות השבות ומופיעות בספרים שונים.

בלזק היה אחד הסופרים הפוריים והחרוצים ביותר הידועים בתולדות הספרות, ונהג לכתוב כ-15 שעות ביממה ובעיקר בלילות.

יש לציין כי בלזק כתב גם רומנים רומנטיים שנקראו בתקופתו "רומנים למשרתות", ודווקא מאותם רומנים רומנטיים הרוויח לא מעט כסף ואילו ספריו הידועים הכניסו לו מעט מאוד רווח. (שטפן צוייג/בלזק - ראה לקריאה נוספת)

בשנת 1850 נשא לאישה את אהובתו מזה עשרים שנה, הרוזנת הפולנייה דה האנסקה, שקשריו עימה הביאוהו לכתיבת הרומן "סרפיטה" ב-1834.

בלזק מת בפריז חודשים ספורים לאחר נישואיו. מוזיאון בית בלזק שבפריז מוקדש לזכרו.

ביוגרפיה

1799 - 1818

משפחה

בלזק נולד בעיר טור שבצרפת, צאצא למשפחת איכרים שמוצאם בכפר לה-נוגיארי שבמחוז טראן. סבו, ברנאר בלסה, היה בעל שדות וכרמים. אביו, ברנאר-פרנסואה בלסה (Bernard-François Balssa), הבכור מבין 11 אחים ואחיות, שינה את שמו לבלזק לפני שהחל לעבוד במשרד פרקליטים בפריז בגיל 22. בשם זה הוא החל לשמש בשנת 1776 כמזכיר במינהל השלטון המלכותי, ומשם התקדם לתפקיד אחראי על המזונות לאוכלוסייה ולחציר לבעלי החיים, ולתפקיד מנהל אספקת חומרי הגלם לפריז ולצבא. לאחר 1794 הוא הועבר לברסט ולאחר מכן לטור, שם הוא שימש אחראי לתחזוקת הגדודים שנשלחו לדכא את המרד במחוז ונדה.

אמו של בלזק, אן-שרלוט-לור סלמבייה (Anne-Charlotte-Laure Sallambier), הייתה בתו של ראש מינהל בתי החולים בפריז. בעת הנישואים, שנערכו בינואר 1797, היה ברנאר-פרנסואה כבר בן 51, ואילו אן-שרלוט הייתה בת 19 בלבד. שנה ושלושה חודשים לאחר הנישואים נולד לבני הזוג בן ראשון, שנפטר כעבור 33 ימים. כשנה לאחר מכן, ב-20 במאי 1799, נולד אונורה בדירה ברחוב ל'ארמה ד'איטלי (l'armée d'Italie) בעיר טור. הוא נקרא על שם הקדוש הנוצרי הונורטוס מאמיין. אביו החליט שלא להטביל אותו.

כשנה וחצי אחר כך, בספטמבר 1800, נולדה אחותו לור (Laure), שנמסרה, בדומה לאונורה, למינקת כפרית בעמק הלואר. בזיכרונות שכתבה לור מהתקופה היא מספרת כי אונורה היה מגן עליה מפני הזוג הכפרי ונהג לבקש כי יענישו אותו במקומה. שנה וחצי לאחר מכן, באפריל 1802, נולדה במשפחת בלזק אחות נוספת, לורנס (Laurence). באותה שנה נפטר סבו של בלזק מצד אמו, וסבתו, מאדאם סלמבייה, שהתגוררה בפריז עד מות בעלה, עברה לבית המשפחה בטור. שנה אחר כך חזרו אונורה ולור לחיק המשפחה. באותה תקופה התמנה אביו של בלזק למנהל בית החולים הכללי של טור, ולאחר מכן לסגן ראש העיר. בדצמבר 1807 נולד לאונורה אח נוסף, אנרי, ככל הנראה בן לא חוקי, פרי רומן שניהלה אמו של בלזק עם ז'אן דה מרגון, אחד מאורחי הקבע בביתה. בלזק עצמו אישר בשנת 1848 כי אנרי הוא בנו של דה מרגון, שאף הוריש לו בצוואתו 200 אלף פרנק.

נעורים

לאחר שחזר לבית משפחתו בגיל 4, נשלח אונורה הצעיר לפנימייה בעיר. הוא הורשה לבקר את משפחתו רק פעם אחת בשבוע, בימי ראשון. בגיל 8 הוא נשלח לפנימייה בעיר ונדום (Vendôme)‏, 60 קילומטר צפונית מזרחית לטור, בדרך לפריז. קולז' דה ונדום, שנוהל בעבר בידי אנשי דת אך נהפך לחילוני בעקבות המהפכה, נחשב לאחד מבתי הספר הטובים ביותר בצרפת, ונשלחו אליו "הטובים והמובחרים" מערי השדה השונות, בהן טור. ברשומות בית הספר מופיע הרישום הבא בנוגע לבלזק:

קולז' דה ונדום. תחריט: א. קרואה (Queyroy). כיום שוכן במקום בית העירייה.

"מס' 460, אונורה בלזק. בן שמונה שנים וחודש אחד. חלה באבעבועות שחורות, ללא השפעות לאחר המחלה... נוטה להתחמם בקלות, ומפעם לפעם סובל מעליית טמפרטורות... נכנס לבית הספר ב-20 ביוני 1807, עזב ב-22 באוגוסט 1813. מכתבים יש למסור למסייה בלזק, אביו, בטור"

במכתב ששלח בלזק להוריו במאי 1809 הוא מספר כי קיבל ציון לשבח על חיבור בלטינית, אבל בסך הכול נראה כי ציוניו במוסד היו בינוניים למדי, וכך גם התנהגותו. לזאר פרנסואה מרשל, אחד משני הכמרים שניהלו את בית הספר, כתב עליו: "אי אפשר להוציא ממנו כלום, לא בשיעורים ולא בשיעורי הבית. הוא מסרב באופן מוחלט לעסוק בכל עבודה המוטלת עליו". בין מורי בית הספר התחבר בלזק בייחוד עם הכומר היאסנט לורן לפבר, שהיה ממונה על הספרייה העשירה של המוסד. לפבר לימד את בלזק הצעיר מתמטיקה, ועודד אותו לקרוא במהלך השיעורים יצירות ספרותיות. ברומן לואי לאמבר (Louis Lambert) מתייחס בלזק לאותה תקופה, וכותב על לפבר כי "בזכות ברית חשאית שכרתנו בינינו, לא התלוננתי כלל שאיני לומד דבר וגם הוא לא אמר מאומה על השאלת הספרים שלי".

בשנים ששהה בלזק בקולז' דה ונדום התפתחה אהבתו הגדולה למילה הכתובה. הוא קרא ספרים שלמים במהירות מסחררת, בעיקר ספרות דידקטית, וניסה לראשונה את כוחו בחיבור יצירה משל עצמו. הוא הפגין זיכרון מופלא, ודי היה לו לעבור במהירות על הכתוב כדי לזכור כמעט בשלמות את הטקסט שלפניו. בין היתר כתב חיבור בשם "מאמר על הרצון", שהוחרם על ידי מנהל בית הספר.

בתקופת שהותו בבית הספר קיבל בלזק מהוריו דמי כיס של שלושה פרנקים בחודש בלבד, אותם הוציא בחנות בית הספר, שמכרה בין היתר עפרונות, אולרים וספרי תפילה. בשל התנהגותו הבעייתית, נכלא בלזק לעיתים קרובות בתאו שבאולם השינה, או ב"גומחה", תא קטן פרוץ לרוח שנמצא מתחת למדרגות בית הספר. שנים לאחר מכן העיד שמש בית הספר על אותה תקופה: "האם אני זוכר את מסייה בלזק? אני אמור לזכור! היה לי הכבוד ללוותו לצינוק יותר ממאה פעמים". את הזמן שהעביר בתא הכליאה הקדיש בלזק בעיקר לקריאה.

תקופת לימודיו של בלזק בקולז' דה ונדום הסתיימה באקורדים צורמים. הוריו של אונורה קיבלו באפריל 1813 מכתב דחוף מהנהלת המוסד, שבו התבקשו לבוא ולקחת את התלמיד הסורר מבית הספר. לפי מכתב של אחותו לור, "הוא היה נתון במין קהות חושים, שהדאיגה במיוחד את המורים כיוון שלא יכלו למצוא את הסיבה לכך. לדעתם אחי הוא תלמיד עצל, ולכן לא ניתן לייחס את המחלה המוחית שלו לעייפות נפשית. אונורה נעשה רזה וירוד. הוא דמה לאותם סהרורים הישנים בעיניים פקוחות. הוא לא שמע את רוב השאלות שהוצגו לו". כשחזר לביתו במצב גופני זה, העירה סבתו: "ראו איך האקדמיה מחזירה לנו את אלה היפים שאנחנו שולחים אליהם".

לימודים בפריז ועבודה במשרד עורכי דין

בתחילת הקיץ של 1813 נשלח בלזק לפריז, שם התגורר בפנימייה ברחוב תוֹרִינְיִי (rue de Thorigny) שבאזור המארה, ולמד בבית הספר הפרטי קולז' שרלמאן (Collège Charlemagne). באותה התקופה הצליח נפוליאון בונפרטה לנצח את כוחות הקואליציה השישית בקרב דרזדן, אך כחודשיים לאחר מכן, באוקטובר 1813, הפסידו כוחותיו בקרב לייפציג, ונפוליאון נאלץ לסגת בחזרה לצרפת. בינואר 1814 נערך בפריז מצעד צבאי מפואר, שאותו תיאר בהמשך בלזק ברומן אישה בת שלושים, אך למרות מספר ניצחונות, המשיכו כוחות הקואליציה להתקדם לעבר פריז. בתחילת מרץ מיהרה אמו של בלזק להחזירו לטור, ובסוף אותו החודש נכנסו חיילי בעלות הברית לפריז.

בנובמבר 1814 התמנה אביו של בלזק, ברנאר-פרנסואה, לאחראי על האספקה לדיוויזיה הראשונה של הצבא שחנתה בפריז, במשכורת שנתית נאה של 7,500 פרנק. המשפחה מכרה את ביתה בטור ועברה להתגורר ברחוב הטמפל 40 (כיום 122) שבמארה. בתחילת שנת 1815 נשלח בלזק לפנימייה של ז'אק-פרנסואה לפיטר (Lepitre), שנמצאת לא רחוק מבית המשפחה. לפיטר היה מלוכני שהשתתף בעבר בקשר להבריח את מארי אנטואנט מכלאה. לאחר שלטון מאה הימים, שבמהלכו הפגינו תלמידי בית הספר נאמנות לקיסר המודח, וכמה מהם אף יצאו לסייע לתומכי הקיסרות לאחר התבוסה בקרב ווטרלו, החליט אביו של בלזק להחזירו לפנימייה ברחוב תוריניי. בספטמבר 1816 סיים בלזק את לימודיו, עזב את הפנימייה ושב לביתו.

לאחר חופשה קצרה התחיל בלזק לעבוד כפקיד זוטר במשרדו של עורך הדין ז'אן-בטיסט גיונה דה מרוויל (Jean-Baptiste Guillonnet-Merville), ברחוב קוקייר 42. דה מרוויל שימש לאחר מכן כמודל לדמותו של הפרקליט ההגון דרוויל (Derville), שהופיע כאחד השחקנים בקומדיה האנושית. בנובמבר 1816 הציעו הוריו כי יירשם לפקולטה למשפטים. הוא התחיל ללמוד ב"אקול דה דרואה" בסורבון שברובע הלטיני, ובמקביל עבד בלשכות של פרקליטים, תחילה אצל דה מרוויל, ומאפריל 1818 אצל הנוטריון ויקטור פאסה (Victor Passez), ידיד המשפחה, שלשכתו שכנה באותו בית שבו התגוררה משפחת בלזק עצמה ברחוב דו טמפל. בשנים אלה רכש בלזק ידע משפטי רב, שבא לידי ביטוי ברומנים שכתב בהמשך. ב-4 בינואר 1819 עמד בהצלחה בבחינה הראשונה במשפטים, אך מיד לאחר מכן נסגר בית הספר למשפטים בהוראת הממשלה, לאחר שאחד המרצים העלה את השאלה האם המהגרים החוזרים לצרפת עם שובם של הבורבונים לשלטון זכאים לקבל את רכושם בחזרה. למרות הצעה מצד פאסה להצטרף כעורך דין למשרד ובבוא היום להחליף אותו, ניצל בלזק את האירוע כדי להביא לסיומה את הקריירה המשפטית הקצרה שלו, החלטה שציערה מאוד את הוריו. אביו אמר: "ריככו אותו בתענוגות הבל בשעה שהיה עליו לצעוד במסלול העמל והסבל המוביל להצלחה". בלזק עצמו הודיע באופן רשמי על כוונתו להיות סופר, ובקרב בני המשפחה התעורר דיון סוער בעניין. בסופו של דבר הגיעו הצדדים לפשרה: לבלזק הוקצו שנתיים בדיוק להוכיח את יכולתו, ובתקופה זו יקבל מהוריו מענק כספי שיאפשר לו להתקיים בדוחק ולהקדיש את עצמו לכתיבה.

באפריל 1819 הגיע אביו של בלזק לגיל פרישה, וקצבתו השנתית נקבעה ל-1,695 פרנק בלבד. המשפחה נאלצה לצמצם את הוצאותיה, בפרט על רקע ההשקעה הכושלת של ברנאר-פרנסואה בבנק דומרק-את-סי שפשט את הרגל שנתיים קודם לכן, השקעה שעלתה לו ברכוש רב. המשפחה עברה מפריז לכפר וילפריזי (Villeparisis),‏ 25 קילומטר צפון-מזרחית לפריז, שם שכרה בית שנמצא בבעלות בן דוד קרוב של גברת בלזק במחיר נמוך יחסית. עבור בלזק שכרה האם עליית גג סמוך לספריית הארסנאל, ברחוב לדיגייר (Lesdiguières) מספר 9. לידידי המשפחה סיפרו ההורים כי אונורה יצא לבקר קרובים באלבי.

באותה תקופה הוצא להורג דודו של בלזק מצד אביו, לואי בלסה, בטענה כי חנק למוות איכרה שהייתה בחודש השישי להריונה. נראה כי ההרשעה התבססה על עדויות כוזבות ועל שמועות לא מבוססות. במשך כל תקופת המשפט נמנע אביו של בלזק מלפעול למען אחיו, ככל הנראה מחשש לפגיעה בשמו הטוב.

1818 - 1832

ניסיונות ספרותיים ראשונים

עדות על תקופת מגוריו בעליית הגג ברחוב לדיגייר ניתן למצוא ברומן שכתב, "הקמיע (עור היחמור)", שבו מתאר גיבור הסיפור מחויבות דומה שלקח על עצמו:

"אלף ומאת הפרנקים שברשותי הוצרכו לכלכלני תקופה של שלוש שנים, וקצבתי לי זמן כדי להביא לידי גמר יצירה ספרותית שתוציא לי מוניטין או שתקנה לי ממון. ליבי עלץ בי למחשבה שעתיד אני לחיות על לחם וחלב, כנזיר במדבר נא-אמון, משוקע בתוך עולם של ספרים ורעיונות... התקנתי את עצמי לסכן את חיי כדי לחיות... לחם בשני סו, חלב בשני סו, נקניק בשלושה סו לא הניחוני למות ברעב וקיימו את מוחי במצב של צלילות משונה... כלל ההוצאות האלה נצטרף כדי 18 סו ביום, ונשתיירו לי עוד שני סו לדברים בלתי צפויים מראש"

אונורה דה בלזק בשנות ה-20 לחייו. הציור מיוחס לאשיל דבריה (Achille Devéria)

באותו רומן מתאר בלזק את עליית הגג שבה התגורר כ"כלוב שהיה ראוי לשמש ב'פיומבי' של ונציה". בשבועות הראשונים לשהותו במקום התלבט בלזק לגבי נושאי כתיבתו. הוא שקל לכתוב מאמרים פילוסופיים, אך בסופו של דבר הגיע למסקנה כי אינם רווחיים מספיק, ועליו להתרכז בכתיבות רומנים ומחזות. במכתב לאחותו לור מ-6 בספטמבר 1819 כתב: "סוף כל סוף החלטתי לקחת את קרומוול כנושא, מכיוון שהוא מספק את החומר המשובח ביותר בהיסטוריה המודרנית". מדובר במחזה בחרוזים בן חמש מערכות, אותו השלים בלזק בשנה שלאחר מכן. מיד לאחר נישואיה של לור עם אז'ן סורוויל (Eugène Surville), באביב 1820, הוזמן בלזק להקריא את יצירתו בפני בני המשפחה וידידיה. לאחר הקראת המחזה השתררה שתיקה של מבוכה בקרב קהל המוזמנים, ואיש לא החמיא למחבר. בעלה הטרי של לור הראה את כתב היד לאחד ממוריו לשעבר ב"אקול פוליטכניק", ובדברי הביקורת שלו נכתב: "המחבר יכול לעשות כל מה שירצה חוץ מספרות". שנתיים לאחר מכן הודה גם בלזק שקרומוול שלו הוא "חסר ערך".

בלזק לא נתן לכישלון של קרומוול לייאש אותו, וזמן קצר לאחר מכן ניסה את כוחו ביצירה נוספת, רומן בשם "פאלתירן" (Falthurne) שעלילתו מתרחשת בנאפולי של המאה ה-10. גיבור הרומן הוא דמות דו-מינית בעלת כוחות על טבעיים, שזוכה לתשומת לב ועניין מצד ראשי הכנסייה הקתולית. לפי סיפור המסגרת, כתב היד תורגם מאיטלקית על ידי מורה בית הספר, מעיזבונו של האב סבונאטי (Savonati). בלזק לא סיים את כתיבת הרומן. במקביל הוא עבד על רומן מכתבים בשם "סטני או המשגים הפילוסופיים" (Sténie ou les erreurs philosophiques), שעלילתו מתרחשת בצרפת. רומן נוסף שבלזק החל לכתוב באותה התקופה ולא השלים, עסק בדמות בשם קורסינו (Corsino), שמחליט למזג בין האנוכיות של הטבע והנוחות של חיי החברה, ומתענג על חיים של אנוכיות מוחלטת בצפון סקוטלנד. כתב היד של רומן זה כולל 15 עמודים בלבד.

בספטמבר 1820 קיבל בלזק פטור משירות צבאי, לאחר שהעלה בהגרלה מספר גבוה דיו. בתעודת השחרור שלו מצוין כי גובהו הוא 1.57 מטר בלבד. תקופת השכירות של בלזק ברחוב לדיגייר הסתיימה בסוף אותה שנה, והוא נאלץ לשוב לבית משפחתו בווילפריזי.

במהלך 1821 התוודע בלזק לאחת הדמויות הבולטות בבוהמה הפריזאית של התקופה, אוגוסט לפואטוון (Auguste Lepoitevin), עיתונאי ומחבר מחזות קלים, שהתמחה ביצירת רומנים פופולריים שנכתבו במשותף על ידי צוות של כותבים. כבר בפגישתם הראשונה התרשם לפואטוון מהערנות ומהיצירתיות של בלזק, והציע לו להצטרף לצוות הכותבים שהעסיק. על ההיכרות עם בלזק סיפר לפואטוון שנים לאחר מכן:

"קח למשל את בלזק הזקן הקטן – הוא אחד מאלה שלי! הוא ואני הכנו יחד ערימות של תוכניות! כתבתי לא מעט רומנים איתו – הרומנים הגרועים ביותר שלו, אני מודה. הוא היה כל כך צעיר ומתוק ותמים ונוח לעבודה יחד בימים ההם. הוא היה כמו פגז קטן, רחב כתפיים כמוך, הראש שלו היה מונח ישר על הבטן, והבטן על הרגליים!"

במהלך חמש השנים הבאות כתב בלזק עבור לפואטוון תשעה רומנים תחת כמה שמות בדויים, בהם לורד ר'און (Lord R’ahoone) והוראס דה סנט אובן (Horace de Saint Aubin); שלושה מהרומנים כתב בלזק בשיתוף עם לפואטוון, ושישה על ידי בלזק לבדו. הרומן המשותף הראשון, שנקרא "היורשת מביראג" (L'Héritière de Birague), נמכר למו"ל מפאלה רויאל ביולי 1821 תמורת 800 פרנקים. הרומן השני, "ז'אן לואי או הבת שנמצאה" (Jean-Louis, ou La fille trouvée), נמכר לאותו מו"ל תמורת 1,300 פרנק. ב-23 בנובמבר הודיע בלזק לאחותו כי הוא מקווה להרוויח 2,000 פרנק מהרומן השלישי, "קלוטילד דה לוזיניאן או היהודי היפה" (Clotilde de Lusignan ou le beau juif). ההכנסות מרומנים אלה התחלקו שווה בשווה בין בלזק ללפואטוון.

בתחילת 1822 התחיל בלזק לעבוד כמורה פרטי לבנות משפחת דה בֶּרְנִי, שהתגוררו סמוך לבית משפחת בלזק בווילפריזי. אם המשפחה, לואיז אנטואנט לור, אשתו של יועץ החצר גבריאל דה ברני, הייתה ידידה של אמו של בלזק ומבוגרת ממנה בשנה אחת. למרות פער הגילים של כמעט 25 שנים, התחיל בלזק הצעיר לחזר אחר דה ברני, ושלח לה מכתבי אהבה רבים. על אף שהיא התנגדה תחילה, התפתח בין השניים רומן שנמשך שנים רבות, גם בזמן שבלזק ניהל קשרים רומנטיים עם נשים אחרות. בשנת 1835, לאחר שביקר אצל גברת דה ברני החולה, כתב בלזק: "בכל רגע יכול המוות ליטול ממני מלאך שהשגיח עליי במשך 14 שנה, פרח של בדידות, שמעולם לא הושפע מהחברה ושהיה כוכבי".

במהלך 1822 החל בלזק בכתיבת רומן חדש בשם "ואן כלור" (Wann-Chlore). בתחילת מאי 1822 נסע עם דה ברני לפריז, וחתם על חוזה עם מו"ל בשם שרל-אלכסנדר פּוֹלֶה לכתיבת שני רומנים, "בן המאה או שני הברינגלדים" (Le Centenaire ou les Deux Beringheld) ו"הכומר מהארדנים" (Le Vicaire des Ardennes), תמורת 2,000 פרנק. שני הרומנים נמצאו באותה תקופה בשלב הטיוטות, ובלזק הציע לאחותו לור ולבעלה להשתתף עמו בהשלמת "הכומר מהארדנים", ולהתחלק ברווחים ממכירתו. שני הרומנים התפרסמו בנובמבר 1822 תחת שם העט הוראס דה סנט אובן. "הכומר מהארדנים" - שבין גיבוריו ניתן למצוא אישה שהתאהבה בכומר שייתכן כי הוא בנה ונערה שמאוהבת באדם שהיא מאמינה כי הוא אחיה - עורר ביקורת ציבורית עזה. ב-26 בנובמבר כתב המפקח על הדפוס וההוצאה לאור מכתב בנושא לשר הפנים, שכתב מכתב לראש המשטרה, שהוציא הוראה להחרים את עותקי הרומן ולאסור את הדפסתו. בדו"ח שנכתב על מחבר הספר נכתב כי בלזק הוא אדם בן שבעים, עם ארבעה ילדים והשקפותיו על הדת והמלוכה הן "ללא דופי". ככל הנראה פתח אביו של בלזק את הדלת לבלשים שבאו לחקור את אונורה, והציג את עצמו כמחבר הרומן. בעקבות הדו"ח הופסקו ההליכים נגד הסופר.

זמן קצר קודם לכן עקרה משפחת בלזק בחזרה לפריז, לרחוב רוּאָה דוֹרֶה 7. בלזק התעקש לשלם תמורת המגורים והוצאות מחייתו, וחתם עם אביו על חוזה שלפיו ישלם לו 100 פרנק בחודש. בשנה שלאחר מכן פרסם בלזק בשם בדוי חוברת בשם "זכות הבכורה" (Du Droit d'aînesse), שהיה מעין כתב הגנה לזכות הפאודלית של הבן הבכור לרשת את רכוש המשפחה, וספר על אודות "תולדות הישועים" (Histoire impartiale des Jésuites), וכן רומן בשם "אנט והפושע" (Annette et le Criminel), מעין המשך ל"הכומר מהארדנים". פרסומים אלה לא זכו להתעניינות מצד הציבור. בפריז התחבר בלזק עם חבורה של עיתונאים שכתבו בעיתונים ובכתבי עת שונים, ועסקו בהתנצחויות בעלות אופי רכילותי. מעגל חברתי זה שימש מאוחר יותר השראה לכמה מהדמויות וקווי העלילה ברומן אשליות אבודות (Illusions perdues). בין היתר כתב בלזק ביקורות על הרומנים שלו עצמו.

באמצע 1824 עברה המשפחה בחזרה לווילפריזי, אולם בלזק עצמו שב לפריז באוגוסט של אותה השנה, ושכר לעצמו דירה בקומה החמישית של בניין ברחוב דה טורנון, בגדה השמאלית של פריז. באותה תקופה כתב בלזק בכמה עיתונים בשמות בדויים תמורת שכר נמוך, וערך כמה חוברות פרסומיות ביחד עם חבריו העיתונאים. במקביל החל לכתוב רומן היסטורי בשם "המנודה" (L'Excommunié), סיפור המתרחש בטור במאה ה-14, שאותו נטש כעבור זמן קצר, וחיפש מו"ל שיוציא לאור את "ואן כלור". על רקע הכישלונות הספרותיים והריחוק מאהבתה של גברת דה ברני, נתקף בלזק דכדוך ואף שקל להתאבד. אטיין ארָגוֹ (Étienne Arago), אחד הסופרים שעבדו עם בלזק בסדנה של לפואטוון, סיפר בזיכרונותיו על יום אחד שבו טייל לצד הנהר סן, ונתקל בבלזק על אחד הגשרים עומד ומשקיף על המים, וכששאל אותו מה מעשיו, השיב לו הסופר "אני מסתכל בסן ושואל את עצמי אם איני עומד לשכב בין סדיניה הרטובים". ארגו סיפר כי נזף בבלזק על מחשבות אובדניות אלה, ואז הלכו השניים יחדיו לאכול ארוחת ערב.

הדוכסית לור ד'אברנטס

במהלך 1825 הציגה אחותו של בלזק את הסופר בפני הדוכסית לור ז'ינו ד'אברנטס (Laure Junot d'Abrantès), אלמנתו של הגנרל ז'אן-אנדוש ז'ינו (Jean-Andoche Junot), שהתאבד במהלך המלחמה נגד רוסיה. הדוכסית עצמה הייתה בעבר פילגשו של קנצלר אוסטריה, מטרניך. בלזק הציע לדוכסית לכתוב את זיכרונותיה, והתחיל לחזר אחריה. היא סירבה בתחילה, אך לקראת סוף אותה שנה נענתה לחיזוריו של בלזק, ועוררה את קנאתה של דה ברני. באוגוסט 1825 נפטרה אחותו הצעירה של בלזק ממחלה, בגיל 23 בלבד. בספטמבר 1825 יצא לאור "ואן כלור", שהתפרסם בתחילה ללא שם המחבר, ולאחר מכן תחת שם העט סנט אובן. גם רומן זה זכה להתעלמות מצד המבקרים, למעט ביקורת משבחת אחת שנכתבה על ידי הסופר אנרי דה לָטוּש, ידידו של בלזק.

הסופר כאיש עסקים

באמצע 1825 נכנס בלזק למה שהייתה הראשונה בשורה ארוכה של הרפתקאות עסקיות, שרובן ככולן הסתיימו בכישלון. בלזק נכנס לשותפות עם סוחר ספרים בשם אורבן קאנל (Urbain Canel) ושני שותפים נוספים – קצין משטרה בדימוס ורופא מקומי - שתכננו להוציא לאור מהדורה חדשה של כתבי ז'אן דה לה פונטן, ולאחר מכן מהדורה של כתבי מולייר, כשכל מהדורה תצא בכרך אחד בלבד. החוזה בין הצדדים נחתם באפריל 1825, אך השותפים הסירו את תמיכתם מהמיזם, וכחודש לאחר מכן נותר בו בלזק לבדו. לצורך ההשקעה לווה בלזק 9,000 פרנק מדסונווילה דה רוּז'מוֹן (Henri Dassonvillez de Rougemont), ידיד של המשפחה, ועוד 9,000 פרנק מגברת דה ברני, אך מוכרי הספרים לא הסכימו לרכוש מהדורה שהוציא מו"ל לא ידוע, ההוצאות היו בסופו של דבר גבוהות מכפי שציפה, והתוכניות להוציא מהדורות נוספות של כתבי ז'אן רסין ופייר קורניי נגנזו. בסופו של דבר הפסיד בלזק במיזם הכושל כ-14 אלף פרנק.

בדומה לכישלונותיו הספרותיים הראשונים, לא נתן בלזק לתוצאות העגומות של הפרויקט לדכא את רוחו. באמצע 1826 החליט להפוך למדפיס בעצמו, ושכר לצורך כך את אנדרה ברבייה (André Barbier), לשעבר מנהל בבית הדפוס טַסְטוּ (Tastu), שאליו התוודע במהלך ההדפסה של כתבי מולייר. את הרישיונות הנדרשים לצורך הפעלת בית דפוס השיג הודות להמלצה מצד בעלה של דה ברני, שכתב לשר הפנים ולראש המשטרה: "אני מכיר את האיש הצעיר הזה במשך תקופה ארוכה. הרוח הנכונה של דעותיו והידע שלו בספרות הם לפי דעתי ערובה לכך שהוא מודע באופן מלא למחויבויות שיוטלו עליו במקצוע מעין זה".

בית הדפוס הקטן שרכש בלזק שכן ברחוב מארה סן ז'רמן (שם הרחוב שונה מאוחר יותר לדה ויסקונטי), סמוך לבית שבו נפטר ז'אן רסין ב-1699 באזור האודיאון. רישיון המדפיס עלה כ-22 אלף פרנק, ותמורת בית הדפוס עצמו שילם בלזק 8,000 פרנק נוספים. החוזה עם ברבייה העניק למנהל הטכני 12 אלף פרנק כעירבון, שכן זה לא בטח בכישרונותיו העסקיים של מעבידו החדש. כמו כן היו הוצאות שוטפות. מתוך הסכום הנדרש להשקעה גייס בלזק 15 אלף פרנק מהוריו ו-30 אלף פרנק מגברת דֶלַנוּאָה (Delannoy), ידידת המשפחה. כמו במיזם הקודם, ייתרת הסכום הגיעה מגברת דה ברני. ב-4 ביוני 1826 הודיע בלזק לרשויות כי החל לעבוד כמדפיס. הוא עצמו עבר לקומה השנייה באותו בניין, כשגרם מדרגות לולייני הוביל לדירה הקטנה שבה התגורר בשנתיים הבאות. גברת דה ברני, שמכרה בינתיים את ביתה בווילפריזי ועברה להתגורר בסמוך לבלזק בפריז, באה לבקרו כמעט בכל יום.

בסך הכול העסיק בלזק בבית הדפוס כ-30 איש, שעם תחילת פעילותו כבר היה בגירעון כספי של כ-70 אלף פרנק. ב-29 ביולי 1826 הפיק בית הדפוס את פרסומו הראשון, עלון פרסומת בשם "גלולות עמידות נגד נזלת" אותו הזמין רוקח מקומי. לאחר מכן הודפסה חוברת נוספת בשם "המילון האנקדוטי הביקורתי הקטן של שלטי פריז". על החיבור היה חתום "הולך רגל עצל", אך כתיבתו יוחסה לבלזק עצמו. חוברות נוספות בסגנון דומה, כמו "אומנות הקשירה של עניבות", "האומנות של סילוק חובות וריצוי נושים ללא הוצאת כסף" או "האמנות שלא לסעוד בבית לעולם", הודפסו לאחר מכן, וככל הנראה סייע בלזק גם בכתיבתן. בלזק לא דחה כמעט שום עסקה, והדפיס בין היתר שירים, מחזות, מדריכים מקצועיים לקצבים, סוחרי פחם ובעלי מקצוע אחרים, מדריכי דרך, ספרי זיכרונות, ספרי לימוד ולוחות שנה. הפעילות העסקית הפגישה אותו עם כמה מהסופרים הצעירים הבולטים בתקופה, בהם ויקטור הוגו. מבקר האמנות דלקלוז תיאר את בלזק כשראה אותו לראשונה מופיע באירוע חברתי באוגוסט 1826:

"הוא לא היה גבוה במיוחד, והיו לו כתפיים רחבות. תווי פניו המוניים למדי, אבל עולה מהם נפש מלאת חיים במידה בלתי רגילה. בעיניו היוקדות ובקו המחודד התוחם את שפתיו יכולת לראות את עוצמת המחשבה ואת אש התשוקה ... האופוריה התמימה של בלזק, אחרי שהוצג בפני גבירת הבית, ניתנת להשוואה רק לזו של ילד"

בית הדפוס זכה לפעילות רבה בשנת 1827, אך גם חובותיו תפחו, ובלזק נאלץ למכור את בית העסק לצד שלישי ולשכור אותו מחדש תמורת יותר מ-500 פרנק בשנה. למרות הקשיים הקים בלזק באוגוסט 1827 בית יציקה פרטי לאותיות דפוס, והכניס שותף שלישי לחברה (מלבד ברבייה), ז'אן פרנסואה לורן, אך בתחילת 1828 הגיע המיזם לסוף דרכו. דה רוז'מון דרש את הכסף שהלווה לבלזק עבור הדפסת כתבי לה פונטן, ובפברואר נטש ברבייה את העסק. דה ברני השקיעה בעסק 9,000 פרנק נוספים, אך הנושים רדפו אחר בלזק והוא נאלץ לעבור מדירתו שמעל בית הדפוס, תחילה לידידו הסופר אנרי דה לטוש, ולאחר מכן לדירה קטנה ברחוב קסיני 1. ב-16 באפריל 1828 פירק בית המשפט את החברה העסקית, ובנה הצעיר של דה ברני לקח על עצמו את ניהול העסק ביחד עם לורן.

הצלחות ספרותיות ראשונות

בתחילת סתיו 1828 נסע בלזק לפוּזֵ'ר (Fougères) שבחבל ברטאן, ושהה אצל הגנרל בדימוס ז'ילבר דה פומרל (Gilbert de Pommereul), בן לידיד ותיק של אביו. מאוחר יותר תיארה אשתו של הגנרל את האורח שהגיע לביתם:

"היה זה איש נמוך קומה ושמן, שבגדיו המרושלים שיוו לו מראה גס עוד יותר ... הוא חבש כובע מרופט ומכוער אך ברגע שהסירו נמחק כל השאר. לא הבטתי עוד אלא בפניו ... לא תוכלו לתאר לעצמכם את המצח הזה והעיניים: מצח גבוה שאור קרן ממנו ועיניים חומות מלאות זוהר, המבטאות הכול באותה בהירות כמו המילים. היה לו חוטם גדול ומרובע, פה עצום, שתמיד צחק למרות שיניו הפגומות. היה לו שפם עבות ושיער ארוך משוך לאחור ... כל כולו, כל תנועה מתנועותיו, אורח דיבורו והתנהגותו שפעו אמון רב כל כך, טוב לב רב כל כך, תמימות רבה כל כך, כנות רבה כל כך, שלא היה אפשר להכירו מבלי לאהוב אותו. הדבר המפליא באמת היה מצב רוחו הטוב תמיד, כל כך מלא חיים ועליצות עד כי היה מדבק. אף שעבר תקופה קשה, לא חלפה אפילו רבע שעה מאז שנכנס לביתנו, טרם הספקנו להראות לו את חדרו, וכבר הצחיק אותנו, את הגנרל ואותי, עד דמעות"

איור עבור הרומן "השואנים", הוצאת הספרים George Barrie & Son בפילדלפיה, 1897

בפוז'ר ערך בלזק מחקרים וטיולי תצפית כהכנה לכתיבת ספר אודות מרד השואנים (Chouannerie) שהתרחש באזור ב-1791. הספר, שבתחילה נקרא "איש צעיר" (Le Gars) ובסופו של דבר "השואנים" (Les Chouans), פורסם במרץ 1829, והיה הרומן הראשון שפרסם בלזק תחת שמו האמיתי. לפי חוזה ההוצאה לאור, שנחתם מול שותפו לשעבר של בלזק, אורבן קאנל, קיבל בלזק 1,000 פרנק. הספר זכה בעיקר לביקורות שליליות, ובאחד העיתונים נכתב כי "יש ביצירה זו עלילה מסובכת הרבה יותר מדי, בלבול, חוסר ניסיון, דמויות שאינן מעוצבות כראוי, ומעל לכל סגנון מופקר שהמחבר רואה בו מקוריות". הספר הודפס ב-1,000 עותקים, אך עד יוני באותה שנה נמכרו רק 300 מתוכם. באותו חודש נפטר אביו של בלזק ונקבר בפר לשז.

למרות הכישלון המסחרי, זכה הרומן "השואנים" לעניין מסוים מצד אמנים ואנשי חברה בולטים בפריז של אותה תקופה. בלזק החל לקבל הזמנות לאירועים חברתיים בכמה מהסלונים הנחשבים בעיר, ונפגש, בין היתר, עם אמנים ידועים כמו אז'ן דלקרואה ודוד ד'אנז'ה (David d'Angers). ב-20 בדצמבר 1829 התפרסם חיבורו "פיזיולוגיה של חיי נישואים" (Physiologie du mariage), שהופיע תחת שם המחבר "רווק צעיר" (jeune célibataire). בספר זה נוקט בלזק עמדה מתקדמת מאוד יחסית לתקופה, ומאשים את מוסד הנישואים ביחס משפיל ומדכא כלפי נשים, שעוברות מבית הוריהן ישר לבית בעלן המיועד, מהיותן נערות תמימות למעמד של שפחות לבעליהן, ואיש אינו מבין אותן מבחינה נפשית וגופנית. בלזק טוען בספר שבעוד שבגידות של גברים נשואים נחשבות לשגיאות קלות ערך, החוק קובע כי בגידה של אישה נשואה היא פשע של ממש. בחיבור מגיע בלזק למסקנה כי מוסד הנישואים, המוצג כמצב העניינים הטבעי, מנוגד למעשה לדרך הטבע, ורק אם הגברים יוותרו על העליונות המסורתית שלהם ויתאמצו להבין את הנשים כיצורים שווי ערך, תיתכן הרמוניה בחיי הנישואים.

"פיזיולוגיה של חיי נישואים" זכה להצלחה מסחרית כה גדולה, שבלזק החליט לחשוף את שמו כמחבר היצירה. ייתכן שההצלחה של החיבור היא זו שדחפה את בלזק להתמקד מעתה ואילך בתיאור אורחות החיים ומנהגי החברה בת זמנו, במקום להשקיע את זמנו בכתיבת רומנים היסטוריים כדוגמת "השואנים". ב-13 באפריל 1830 פרסם בלזק תחת שמו את "תמונות מחיי הפרט" (Scènes de la vie privée) בהוצאת מאם דלונה־ואלה, וקיבל תמורתו 1,200 פרנק. גם חיבור זה, שהתפרסם בשני כרכים, זכה לאהדת הקוראים (ובעיקר הקוראות), ובלזק החל לקבל פניות מצד מו"לים שונים, שהיו מעוניינים בכתיבתו. הוא התחיל לערוך מאמרים עבור כמה מהעיתונים בפריז, ובהם הפגין אהדה כלפי הליברלים לצד חשש עמוק מהקיצוניות המהפכנית. הוא האמין כי על המדינה לשמור על הסדר, אך אסור לה להגיע למצב שבו תיאלץ להפעיל כוח לצורך כך. פשרנות ויכולת להגיע להסכמות רחבות, כך לפי בלזק, הן התכונות הנדרשות מהשלטון ומהאזרחים כאחד. לידידתו זולמה קארו (Zulma Carraud), רפובליקנית מוצהרת, הוא כתב:

"אל נא תאשימי אותי בחוסר פטריוטיות, כיוון שתבונתי משמשת אותי בניתוח נכון של אנשים ושל דברים. כשאדם מתרגז בשל חשבון כלשהו, הרי זה מעיד על צרות כספיות. בכל מהפכה נמדדת גאוניותו של השלטון ביכולתו למזג בין הגורמים השונים; נפוליאון ולואי ה-18 היו מוכשרים לכך"

באביב 1830 בילה בלזק כמה חודשים בכפר סאן סיר־סור־לואר (Saint-Cyr-sur-Loire) בחברת גברת דה ברני. במהלך חופשתו כתב בלזק חיבור בשם "מאמר על הגנדרנות", מחווה היתולית לאותם טיפוסים פריזאיים שמתייחסים לאופנה כאל אמנות נעלה, גישה פילוסופית לחיים. במהלך שהותו בפרובינציה, טלטלה את צרפת מהפכת יולי 1830, שבה הודח המלך שארל העשירי ובמקומו עלה לשלטון לואי פיליפ, בן דודו של לואי ה-18, שהוכרז כ"מלכם של הצרפתים, בחסדו של האל וברצון העם", לעומת התואר הקודם "מלך צרפת" שנשא שארל העשירי. בספטמבר של אותה שנה חזר בלזק לפריז, לאחר שאמיל דה ז'יררדן (Émile de Girardin) הזמין ממנו סדרה של מאמרים, "מכתבים על פריז" (Lettres sur Paris), שבהם תיאר בלזק את המתרחש בפריז עבור תושבי הפרובינציה שאינם קרובים דיים לאירועים. מאמרים אלה חשפו את החשש הגובר של בלזק מפני המונרכיה של יולי, שהשאירה את דלת העם במצבה העלוב, ותגמלה את מקורבי השלטון והתומכים האופורטוניסטיים של בית אורליאן. במכתב לזולמה קארו מנובמבר 1830 הוא כתב:

"צרפת צריכה להיות מונרכיה קונסטיטוציונית. צריך שתהיה לה שושלת מלוכה, בית נציגים עליון, בעל עוצמה יוצאת מהכלל, שייצג את בעלי הרכוש ויבטיח את ירושותיהם ואת זכויות היתר שעל טבען יש מקום לוויכוח; וכן אסיפה נבחרת, שתייצג את המעמד הבינוני, המפריד בין המעמדות החברתיים הגבוהים למה שאני מכנה המון העם. צריך לחוקק חוקים ברוחם נוטה 'לחנך ככל האפשר' את המוני העם, אנשים חסרי כול, פועלים, פרולטרים וכן הלאה, כדי להביא לכך שבני אדם רבים ככל האפשר יחיו חיים נוחים כאלה של בני המעמד הבינוני. אבל יש צורך גם בשלטון חזק, שהעם יהיה נתון למרותו, כדי שאנשיו יוכלו להגיע אל האור, אל העזרה, אל העושר ואל הביטחון, וכדי ששום רעיון, שום דרך, שום שינוי לא יעוררו בו חוסר שקט ... גם אם ילעגו לי, גם אם יכנו אותי ליברל או אריסטוקרט, לעולם לא אזנח את הגישה הזו"

באותה שנה, 1830, התחיל בלזק לעבוד על הרומן "עור היחמור" (בעברית התפרסם הרומן בשם "הקמיע"), שלאחר מכן ייחשב לרומן הראשון במסכת הארוכה של הקומדיה האנושית. בלזק מכר את הרומן בינואר 1831, לפני שסיים את כתיבתו, תמורת 1,135 פרנק. ברומן זה מופיעה לראשונה דמותו של אז'ן דה ראסטיניאק, גיבור הרומן אבא גוריו. הרומן זכה לביקורות מהללות, ובאחד העיתונים נכתב כי מדובר ב"נס אמנותי קטן, יצירה מבריקה מנוסחת להפליא". המהדורה אזלה במהירות, ובלזק חתם עם המו"ל על חוזה שלפיו יוציא לאור 1,200 עותקים נוספים של הרומן. כמו כן רכש המו"ל את הזכויות לשמונה עד עשרה רומנים וסיפורים של בלזק שכבר התפרסמו בעבר, תמורתם קיבל הסופר 4,000 פרנק. במקביל פרסם בלזק את הסיפור התליין (El Verdugo), שעליו חתם לראשונה "אונורה דה בלזק", והוסיף את קידומת תואר האצולה "דה", שלה לא היה זכאי.

ההצלחה דרבנה את בלזק, והוא החל לעבוד במרץ על סיפורים ורומנים חדשים. במאי 1831 הוא נפצע בנפילה מהכרכרה הדו-אופנית שלו. את תקופת ההחלמה, שבה נאלץ להישאר מרותק למיטתו, העביר בלזק בבית אחותו לור, ברחוב דו טמפל 22 בפריז.

בפברואר ובמרץ 1832 התפרסם בעיתון "ל'ארטיסט" רומן של בלזק בארבעה חלקים. הסיפור, שתחילה נקרא "העסקה" (La Transaction) ולאחר מכן שונה שמו ל"קולונל שאבר" (Le Colonel Chabert), עוסק בגיבור נשכח של המלחמות הנפוליאוניות שמשפחתו ומכריו משוכנעים שנהרג בקרב. הגיבור שב לצרפת ומנסה להחזיר לעצמו את זהותו האמיתית, אך אשתו, שכבר נישאה מחדש לרוזן, מציעה לו סכום כסף נכבד כדי שייעלם מחייה. הקולונל מתקומם נגד ההצעה, ובסופו של דבר מסיים את חייו בעוני, עלוב ונשכח בבית מחסה בפריז. באביב של אותה שנה שהה בלזק עם גברת דה ברני בסן פירמן (Saint-Firmin), ליד יער שנטיי (Chantilly), סיים את כתיבת הרומן אישה בת שלושים, וכתב מתחילתו ועד סופו את הכומר מטור (Le Curé de Tours).

שאטו דה סאשה. בשנת 1951 נפתח בטירה מוזיאון המוקדש לבלזק

לאחר שובו לפריז נפצע בלזק שוב כשהכרכרה הדו-אופנית שלו התהפכה, והוא נאלץ להיות מרותק למיטתו כשהוא סובל מכאבי ראש ומחבלות. אך כעבור זמן לא רב, ביוני 1832, החליט בלזק להמרות את פי רופאו, ונסע לסאשה (Saché) שבמחוז אנדר ולואר, שם הוא תכנן לחזר אחר קרולין דרברוק (Caroline Deurbroucq), אלמנה צעירה ועשירה שהתגוררה בטירת דה מרה (de Méré) הסמוכה. אלא שדרברוק החליטה לעזוב את האחוזה, והודיעה להוריה כי אין בכוונתה לשוב אליה. בינתיים גדלו חובותיו של בלזק, אך במכתב מיולי 1832 הוא מרגיע את אמו:

"במוקדם או במאוחר הספרות, הפוליטיקה, העיתונאות, הנישואים או העסקים הגדולים שלי יעשו אותי לאיש עשיר. עלינו לסבול עוד מעט ... אני משתוקק לחלץ אותנו מהקשיים אליהם נקלענו ולכן אעשה את הבלתי אפשרי. אם ירצה הגורל ואצליח לעבוד כמו בימים האחרונים בסן פירמן, אוכל להצילנו"

באותו זמן עסק בלזק בכתיבת הרומן לואי לאמבר (Louis Lambert), סיפור בעל מאפיינים אוטוביוגרפיים על נער צעיר בעל תבונה עילאית וידע עצום, המסוגל בכוח המחשבה להשפיע על חפצים ועל אנשים. לאחר שהשלים את הגרסה הראשונה של הסיפור נסע בלזק מסאשה לטור, ומשם לעיירה אנגולם, שם שהה אצל משפחתה של זולמה קארו. באנגולם המשיך בלזק לעבוד על כתב היד של הרומן "האישה הנטושה" (La Femme abandonnée), ונהנה מהפופולריות לה זכה, שהגיעה עד העיירה. במכתב לאמו הוא מספר על איש צעיר שחש ברע ושמט את ספריו מידיו כשראה פנים אל פנים את הסופר המפורסם.

באנגולם השלים בלזק נובלה בשם "לה גרנדייר" (La Grenadière) בלילה אחד, וכתב גם את "מאה סיפורים מבדחים" (Les Cent Contes drolatiques), יצירה משעשעת בסגנונו של ראבלה שזכתה לביקורות שליליות ולא נמכרה היטב. בסוף אוגוסט 1832 נסע בלזק לעיירה אקס לה בן במחוז סבואה שבהרי האלפים, שם ביקר את המרקיזה אנרייט דה קסטרי (Henriette de Castries). הקשר בין השניים החל לאחר שהמרקיזה קראה את "פיזיולוגיה של חיי נישואים" וכתבה לסופר מכתב נוזף, אך למרות חיזוריו הנמרצים של בלזק, מעולם לא הפך הקשר ביניהם למערכת יחסים רומנטית. בדרך לאקס לה בן נפצע בלזק בתאונה נוספת: בסיומה של אחת העצירות בדרך הוא טיפס למושבו על גג הכרכרה, אך הסוסים החלו להתקדם לפני שהספיק לתפוס את מקומו, הוא נפל על מדרגת הברזל, ואחד המוטות המקובעים אליה חדר לרגלו והותיר בה פצע עמוק. בעת שהותו בסבואה התחיל בלזק לעבור על הסיפור "רופא כפרי" (Le Médecin de campagne), והתיידד עם הברון ג'יימס דה רוטשילד, שהעניק השראה לדמותו של הברון דה נוסינגן, בנקאי יהודי עשיר שמופיע בכמה מסיפורי הקומדיה האנושית. בלזק הקדיש לו את ספרו "איש עסקים" (Un Homme D'Affaires) ולאשתו, בטי, הקדיש את "הילד המקולל" (L'Enfant Maudit). לקראת סוף השנה נסע בלזק לטיול באיטליה עם המרקיזה דה קסטרי, ועם דודה, הדוכס דה פיץ־ז'אם (Le duché de Fitz-James) ואשתו. בדרך עצרו הטיילים עצירה קצרה בז'נבה, שם הבהירה המרקיזה לבלזק כי לעולם לא יהיה מאהבה. בלזק התאכזב, וכיוון שגם לא הצליח לגייס די כסף כדי לממן את הנסיעה לאיטליה, החליט לוותר על הטיול ולשוב לפריז. בדרך חזרה ביקר אצל דה ברני ששהתה בלה בולונייר.

עם חזרתו לפריז החל בלזק תקופה של כתיבה אינטנסיבית במטרה לעמוד בכל התחייבויותיו למו"לים ולנושיו. במהלך 1833 השלים את כתיבת "הרווקה הזקנה" (La Vieille Fille) במשך שלושה לילות, ומכר את כתב היד תמורת 8,000 פרנק, כתב את הסיפור הקצר "פאצ'ינו קאנה" (Facino Cane) בלילה אחד, וסיים את "סודו של רוג'רי" (Le Secret de Ruggieri) בפרק זמן דומה. המלחין רוסיני, שאותו פגש במהלך אותה תקופה של עבודה מאומצת, ניחם אותו בכך שגם הוא עבר תקופה דומה, שאחריה הרגיש כמת. בלזק השיב לו: "לי ממתין רק ארון המתים כמנוחה; אבל העבודה היא בהחלט תכריכים הולמים".

1832 - 1844

הרוזנת אוולין דה האנסקה

ב-28 בפברואר 1832 קיבל בלזק מכתב מאודסה, ששיבח את "תמונות מחיי הפרט" אך קבל על הרמה המוסרית הירודה של "עור היחמור". על המכתב הייתה חתומה "הזרה", שהתגלתה מאוחר יותר כרוזנת פולנייה בשם אוולין דה האנסקה, והייתה מאוחר יותר אשתו של בלזק במשך תקופה קצרה לפני מותו. הרוזנת, בת למשפחה אצולה פולנית, נישאה ב-1819 למרשל וונצסלאס האנסקי, המבוגר ממנה ב-22 שנים, בעל אדמות והון רב שנאמד בכמה מיליוני רובלים.

בתגובה למכתב פרסם בלזק מודעה ב-4 באפריל ב"גאזט דה פראנס", שבה כתב כי "מר דה בלזק קיבל את המכתב שנשלח אליו ... הוא מצטער כי העמידו אותו במצב שמונע ממנו לענות עליו, והואיל ולא זהו המקום לבטא בו את רגשותיו, הוא מקווה כי שתיקתו תתקבל בהבנה". ב-7 בנובמבר קיבל בלזק מכתב נוסף, שבעקבותיו פרסם מודעה ב-9 בדצמבר ב"לה קוטידיין" שבה כתב: "מר ד.ב קיבל את מה שנשלח אליו. רק היום עלה בידו לאשר זאת באמצעות עיתון זה, והוא מצטער על כי לא ידע לאן לשלוח את תשובתו – לז', מא.ב". בעקבות מודעה זו קיבל בלזק מכתב נוסף ב-8 בינואר 1833, וכעבור זמן קצר חשפה הרוזנת את זהותה בפני הסופר.

הרוזנת הפולנייה אוולין האנסקה. ציור של פרדיננד גאורג ולדמילר (Waldmüller) מ-1835

בסוף ספטמבר 1833 נפגשו בלזק והרוזנת האנסקה לראשונה בנשטל שבשווייץ. על אותו מפגש כתב בלזק לרוזנת שנים מאוחר יותר:

"אינך יודעת עדיין מה התרחש בתוכי. במעמקי אותה חצר שהקטנות באבני החצץ שלה נחקקו בזיכרוני, כמו גם הערוגות הארוכות והמחסנים שבה, ראיתי פנים שניבטו מהחלון! גופי היה כמשותק, וכשדיברתי אליך הייתי המום. ההלם הזה, אותו שטף אדיר מלא עוצמה, שהשפעתו מתעכבת ושבה ועולה מאוחר ביתר שאת, נמשך יומיים. 'מה היא חושבת עלי?' היה המשפט הטרוף שחזרתי ואמרתי בחרדה"

לאחר שובו לפריז חתם בלזק על עסקה עם גברת שרל-בֶּשֶׁה (Charles-Béchet), שירשה את עסקי ההוצאה לאור של אביה, להוצאת מהדורה מיוחדת של 12 כרכים של "מחקרים בחיי החברה" (Études des moeurs au XIXe siècle), שהייתה הדפסה מחודשת של "תמונות מחיי הפרט", "תמונות מחיי הפרובינציה" (Scènes de la vie de province) ו"תמונות מחיי פריז" (Scènes de la vie parisienne). במסגרת החוזה בין הצדדים קיבל בלזק סכום גדול של 27 אלף פרנק. הוא התחייב לספק לגברת בשה טקסט של 80 עמודים להשלמת הכרך השני של "תמונות מחיי הפרובינציה", וכתב בלילה אחד נובלה ארוכה בשם "גוֹדִיסאר המפואר" (L'Illustre Gaudissart).

בלזק המשיך בקשר מכתבים עם הרוזנת האנסקה, וניהל במקביל רומן עם אישה צעירה ונשואה בשם מריה דו פְרֵנֶה (Maria Du Fresnay), ששמשה בהמשך כמעין מודל לדמות הגיבורה ברומן "אז'ני גרנדה" (Eugénie Grandet), אותו כתב בלזק באותה תקופה. מהקשר בין השניים נולדה ביוני 1834 ילדה לא חוקית, מארי קרולין דו פרנה, שנפטרה בשיבה טובה ב-1930.

בנובמבר 1833 ביקר בלזק בסדנה של הפסל תיאופיל ברה (Théophile Bra), שם הבחין בפסל של מריה וישו התינוק, שבסמוך לו ניצב פסל של שני מלאכים מתפללים. במכתב ששלח מאוחר יותר לרוזנת האנסקה, כתב בלזק שבאותו רגע עלה בראשו הרעיון לרומן "סרפיטה", שנועד להיות מעין המשך לרומן "לואי לאמבר" (Louis Lambert):

"סרפיטה תהיה שילוב של שני המינים ביצור אחד ... מלאך הנתון בשלבי גלגולו האחרון ומבתק את מוסרותיו כדי לעלות השמימה. הוא נאהב על ידי גבר ועל ידי אישה, שלהם הוא אומר, בעת שהוא עולה במעופו השמימה, כי השניים, הוא והיא, אהבו את האהבה המקשרת אותם, שהתגלמה בו, במלאך בטהרתו ... והוא חושף לפניהם את תשוקתם, וחומק מסבלותינו הארציים"

תחילתה של הקומדיה האנושית

בתחילת 1834 התחיל בלזק להרהר לראשונה ברעיון לקבץ את כתביו למסגרת של מכלול ספרותי שלם, שיספק תמונה פנורמית של חיי החברה בצרפת באותה תקופה. במכתב לזולמה קארו מ-30 בינואר הוא מתווה את הקווים הכלליים לתוכנית זו:

"סבורני כי יצירה שתכלול את כל הדמויות ואת כל המעמדות החברתיים תוכל להיות מובנת רק כאשר תושלם כתיבתה. מדובר בכ-20 כרכים שיודפסו בתבנית של שמונה לגיליון, ויצטמצמו יום אחד לעשרה כרכים, כדי שיהיו בהישג יד לכל תקציב"

במהלך 1834 כתב בלזק במקביל את הרומן "אבא גוריו", את "סרפיטה" ואת הנובלה "הנערה בעלת עיני הזהב" (La Fille aux yeux d'or). העבודה על "אבא גוריו" חיזקה את אמונתו בתוכנית הכבירה של "הקומדיה האנושית", ובמכתב לרוזנת האנסקה מאוקטובר הוא כתב: "סבורני כי עד 1838 יהיו שלושת החלקים של היצירה הענקית הזו אם לא גמורים, לפחות סדורים זה על זה".

את כתיבת "אבא גוריו" השלים בלזק בספטמבר 1834, והוא החל לפרסם אותו בחלקים בעיתון "לה רֶווּ דה פארי" (Revue de Paris) בינואר 1835. הקוראים גילו התלהבות מהפרקים הראשונים, ובמרץ יצא לאור הרומן השלם בשני כרכים. באותו חודש גזרה על בלזק ועדת המשמעת של המשמר הלאומי כמה ימי מחבוש, לאחר שלא נענה לזימונים שחייבו אותו להתייצב לשמירה. כדי להימלט מהנושים ומשלטונות הצבא, עבר בלזק מרחוב קסיני לרחוב דה בָּטַאי 13, סמוך לארמון שאיו (Palais de Chaillot), ושכר דירה בשם בדוי. באותה תקופה החל לפרסם ב"לה רוו דה פארי" את הפרקים הראשונים של הרומן "סרפיטה", עוד לפני שסיים את כתיבתו. לה רוו שילם לבלזק 1,900 פרנק תמורת הרומן.

באמצע 1835 נסע בלזק לווינה, כדי לפגוש את הרוזנת האנסקה ששהתה בעיר עם משפחתה. לצורך מימון הנסיעה לווה בלזק כסף מהברון רוטשילד. המסע נמשך שבעה ימים. בווינה זכה בלזק לקבלת פנים קרירה מצד הרוזנת האנסקה, יחס שפגע בו מאוד, אך הוא עורר התלהבות בקרב הציבור הווינאי, ואף נפגש עם מטרניך, קנצלר אוסטריה. ביומנה של הנסיכה מלאני, אשתו השלישית של הקנצלר, נכתב:

"הבוקר קיבל קלמנט את פניו של בלזק. הוא פתח את השיחה במלים האלה: 'אדוני, לא קראתי אף אחד מספריך, אבל אני מכיר אותך, וברור כי הנך או משוגע או כי אתה משתעשע לך על חשבונם של משוגעים אחרים שאותם אתה מבקש לרפא באמצעות שגעון גדול עוד יותר'. תשובתו של בלזק היתה כי קלמנט אכן צדק, כי זו אכן מטרתו וכי ישיגה. קלמנט הוקסם מהאופן שבו הוא רואה דברים ושופט אותם"

ביוני 1835 חזר בלזק לפריז, וכעבור זמן קצר כתב את הנובלה "המיסה של האתאיסט" (La Messe de l'athée) ואת "ביטול זכויות" (L'Interdiction). במקביל החל לעבוד על הרומן "שושנת העמקים" (Le Lys dans la vallée), סיפור על אהבה אפלטונית שמקבלת ממדים של פולחן מקודש. במכתב מ-24 באוגוסט הודיע לרוזנת האנסקה: "איני סבור שכתבתי דבר מה המצייר את הנפש יפה יותר מאשר יצירה זו". למרות ציפיותיו הגבוהות, קטלו הביקורות את הרומן, ובין היתר האשימו את בלזק כי הוא מאריך את סיפוריו יתר על המידה כדי להגדיל באופן מלאכותי את מספר העמודים.

הנושים המשיכו לרדוף אחר בלזק, ובראשם גברת באשה, שאיימה לעכב את התשלומים שהגיעו לו עד שימסור לידה כתבי יד חדשים. בלזק הודיע לה כי ימסור לה בקרוב את כתבי היד של "אוסף העתיקות" (Le Cabinet des Antiques) ושל "אשליות אבודות", וגברת באשה התרצתה והעבירה לו 5,000 פרנק נוספים. בדצמבר 1835 הסתכמו חובותיו של בלזק ב-105 אלף פרנק. במקביל סירב "לה רוו" להמשיך בפרסום "סרפיטה", בעקבות תלונות של קוראים שטענו כי הרומן אינו מובן כלל. באותו חודש פרצה שרפה בבית ברחוב פו־דה־פר (Pot-de-Fer) ‏14, שבו שמר בלזק חלק גדול מהעותקים של "סיפורים מבדחים", שאותם קיווה למכור כדי להחזיר חלק מחובותיו. במטרה לשפר את מצבו הפיננסי, הקים בלזק ב-24 בדצמבר 1835 חברה שתרכוש כתב עת לספרות בשם "לה כרוניק דה פארי" (La Chronique de Paris), שנקלע לקשיים. הבעלים הקודם, ויליאם דקט (William Duckett), המשיך להחזיק בשמינית מהעיתון, ובעל בית הדפוס שהוציא את העיתון, מקסימיליאן דה בֵּטוּן (Maximilien de Béthune), החזיק בשמינית נוספת. בלזק עצמו הפך לבעלים של שש שמיניות מהעיתון.

ב"לה כרוניק" פרסם בלזק כמה מסיפוריו, בהם "מיסת האתאיסט", "פאצ'ינו קאנה" ו"אוסף העתיקות", ומספר רב של מאמרים פוליטיים שביקרו את שלטונו של לואי פיליפ ואת ממשלתו. ככותבים לעיתון גייס בלזק, בין היתר, את תאופיל גוטייה ואת אלפונס קאר. אך למרות הכותבים המוכשרים, לא הצליח כתב העת כפי שקיווה בלזק, ובששת החודשים הראשונים נרשמו רק 300 מנויים, בעוד שהמעורבים במיזם קיוו להגיע ל-2,000 קוראים קבועים.

איור עבור הרומן "אשליות אבודות", הוצאת הספרים George Barrie & Son בפילדלפיה, 1897

באותה תקופה עזב בלזק את הדירה ברחוב דה בטאי וחזר להתגורר ברחוב קסיני. ב-27 באפריל 1836 הגיעו לדירתו מפקד המשטרה בליווי שני שוטרים כדי לעצור את הסופר באשמת נפקדות, לאחר שלא מילא את חובות השמירה שהוטלו עליו על ידי המשמר הלאומי. הוא נידון לשמונה ימי מחבוש והשתחרר ב-7 במאי. ביוני נסע לעמק האָנְדְר (Vallée de L'Indre), שבעמק הלואר, שם השלים את כתיבת החלק הראשון של הרומן "אשליות אבודות" בתוך שלושה שבועות. ב-26 ביוני, בזמן טיול בעמק, נתקף בלזק סחרחורת והתעלף בעקבות שטף דם קל במוח. מדובר באירוע קל יחסית, וכבר ביום למחרת התאושש וחזר לכתוב. בתחילת יולי 1836 שב בלזק לפריז, ונאלץ לחסל את עסקיו ב"לה כרוניק". מכירת כתב העת הותירה את בלזק עם חובות של כ-18 אלף פרנק, בתוספת 30 אלף פרנק שלווה מידידים ומכרים.

בסוף יולי יצא בלזק למסע לאיטליה, שם שימש כמיופה כוח מטעם הרוזן ליונל דה בוֹנְוָאל גווידובוני־ויסקונטי, שעם אשתו, פרנסס־שרה (Frances-Sarah), ניהל רומן. באיטליה הוא טיפל בעניינים הנוגעים לירושה המגיעה לרוזן. הוא שב לפריז בסוף אוגוסט 1836. לאחר שובו הוא קיבל מכתב שבישר לו על מותה של דה ברני, שנפטרה חודש קודם לכן לאחר מחלה ממושכת. לפני מותה הורתה לבנה לשרוף את כל המכתבים שכתב לה בלזק במשך השנים. על כך כתב בלזק לרוזנת האנסקה: "גב' דה ברני מתה. אומר לך עוד דבר על כך. אבלי אינו אבל בן יום אחד, הוא ישפיע על כל חיי".

לקראת סוף 1836 השלים בלזק את כתיבת "הרווקה הזקנה", שהתפרסם ביומון "לה פרס" (La Presse) בשנים עשר חלקים יום אחר יום, מ-23 באוקטובר ועד 4 בנובמבר 1836. לאחר מכן יצא הרומן כספר שלם. בלזק היה מרוצה משיטה זו, שאפשרה לו לפרסם את יצירתו לפי קצב כתיבתו. מאותו זמן ואילך התחילו רוב הרומנים שלו את דרכם בעיתונות.

בתחילת 1837 הוגשה נגד בלזק תביעה על ידי דקט, שותפו לשעבר ב"לה כרוניק", בגין חובות הקשורים בכתב העת. בית המשפט עיקל את הכרכרה של בלזק, ופקיד מטעם ההוצאה לפועל הגיע לדירה ברחוב דה בטאי, אליה שב בלזק בסוף 1836, וניסה לפרוץ את הדלת בכוח. בפברואר יצא בלזק לשליחות נוספת לאיטליה עבור משפחת גווידובוני־ויסקונטי, שנגעה לענייני הירושה שבהם כבר טיפל בביקורו הקודם באיטליה. הוא הגיע למילאנו ב-19 בחודש, והתאכסן במלון "לה בלה ונציה", לא רחוק מבניין האופרה "לה סקאלה". במרץ המשיך לוונציה כדי להשלים את הטיפול בעניינים שלשמם נשלח. בנוסף, הוא ביקר בג'נובה ושהה בבידוד שמונה ימים עקב חשש ממגפת הכולרה, ובהמשך גם בפירנצה, בבולוניה, שבה ביקר אצל רוסיני, ולבסוף שב למילאנו.

במאי 1837 חזר בלזק לפריז, אך נאלץ להמשיך להתחמק מנושיו. בני הזוג גווידובוני־ויסקונטי הציעו לו להסתתר בדירתם בשדרות שאנז אליזה, והוא המשיך לעבוד על כתבי היד של "אישה נעלה" (La Femme supérieure) ושל "סזאר בירוטו" (César Birotteau). חיילי משמרת המסחר, שהופקדו על מאסרם של חייבים, איתרו את דירת המסתור שלו. בני הזוג גווידובוני־ויסקונטי הורו למשרתים לומר לכל המתעניין כי בלזק אינו מתגורר בדירה, אך ביולי הגיע חייל שהציג את עצמו כשליח הנושא חבילה בשווי 6,000 פרנק המיועדת לסופר, ובלזק החליט לקבל את פני השליח המתחזה, ונלכד. הרוזנת פרנסס־שרה נחלצה לעזרתו, ושילמה חוב של 3,000 פרנק כדי למנוע את מאסרו.

למרות צרותיו הכספיות רכש בלזק בספטמבר 1837 בית קטן וחלקת אדמה באזור בשם ז'רדי (Jardies), סמוך לכפר ויל ד'אווריי (Ville d'Avray), מרחק נסיעה של שעה וחצי מפריז. לאחר מכן רכש את החלקה הסמוכה וחלקות נוספות. בסך הכול שילם בלזק 6,950 פרנק תמורת שטח של כ-2.5 דונם. ב-20 בדצמבר סיים את כתיבת "סזאר בירוטו", שנמכר עוד קודם לכן תמורת 20 אלף פרנק לכתב העת "לה פיגארו". באותו זמן גם השלים את כתיבת "בית נוסינגן" עבור "לה פרס".

במרץ 1838 יצא בלזק למסע נוסף למרסיי, ממנה המשיך לסרדיניה ולאחר מכן למילאנו, שם החל לעבוד על רומן בשם "דג החשמל", שבסופו של דבר התפרסם בשם "זוהר ושקיעה של יצאניות צמרת". רומן זה מהווה מעין המשך לרומן "אשליות אבודות", ומגולל את המשך סיפורו של לוסיאן דה רוּבַּמְפְּרֶה עד סופו הטרגי. עם הדמויות המוכרות של בלזק שמופיעות ברומן זה ניתן למנות את אז'ן דה ראסטיניאק, הברון דה נוּסִינְגֶן והפושע הנמלט ז'ק קולאן, שמופיע ב"אבא גוריו" בשמו הבדוי ווֹטְרַן. ביוני עזב את איטליה וחזר לביתו בז'רדי.

אז'ן פרנסואה וידוק, ששימש השראה לדמותו של ווטרן. רישום של אקיל דוואריה (Devéria)

לקראת סוף 1838 החליט בלזק לפנות לתיאטרון, והחל לעבוד על מחזה בשם "בית הספר לחיי המשפחה" (L'École des ménages). בפברואר 1839 הקריא את המחזה בפני מנהל תיאטרון "הרנסאנס" (Théâtre de la Renaissance), שסירב להציגו. בלזק לא נרתע, והתחיל לעבוד על מחזה חדש שהתבסס על הרומנים שלו והציב במרכז את דמותו של ווטרן, הוא ז'ק קולאן. דמות זו, שכבר הופיעה ברומנים קודמים של בלזק, מבוססת על דמותו של אז'ן־פרנסואה וידוק (Eugène-François Vidocq), פושע לשעבר שייסד ועמד בראש המשטרה האזרחית בפריז, וככל הידוע היה האדם הראשון שהקים וניהל סוכנות בילוש פרטית. וידוק היה מיודד עם בלזק, וסיפק לסופר חומר גלם רב על אירועים הקשורים לעולם התחתון. בינואר 1840 הגיש בלזק את המחזה לאישור הצנזורה, אך הוא נפסל בטענה שהגיבור הלא מוסרי של המחזה עשוי להשפיע לרעה על הצופים. בסופו של דבר אושרה הגרסה השנייה של המחזה הודות להתערבותו של המפקח על התיאטראות, והצגת הבכורה עלתה ב-14 במרץ. האירוע היה כישלון מוחלט, ויום למחרת נאסרה הצגתו של המחזה. ב-18 במרץ ניגש בלזק ביחד עם הסופר ויקטור הוגו לשר הפנים במטרה לשנות את רוע הגזירה, אך ללא הצלחה.

החובות מצטברים

ביוני 1840 הגיעו חובותיו של בלזק ל-262 אלף פרנק. בית המשפט הוציא צו עיקול על ביתו של בלזק בז'רדי, והוא נאלץ לעבור לדירה ברחוב באס (Basse) בשכונת פאסי (Passy), שאותה שכר מקצב בשם אטיין־דזירה גרנדמן (Étienne-Désiré Grandemain). באותה תקופה החליט בלזק לנסות את מזלו שוב בתחום העיתונות, ובשותפות עם ארמאן דוטאק (Armand Dutacq), שניהל כבר כמה עיתונים, ייסד כתב עת בשם "לה רוו פריזיאן" (La Revue parisienne), ירחון בן 125 עמודים שנמכר תמורת פרנק אחד. גם הרפתקאה זו הסתיימה בכישלון צורב, וכתב העת נסגר בספטמבר 1840, לאחר שיצאו שלושה גיליונות בלבד.

ב-16 באוגוסט 1840 נבחר בלזק לנשיא כבוד של אגודת הסופרים שקמה זמן קצר קודם לכן. במסגרת תפקידו ניסה לאחד את סופרי התקופה למאבק משותף בנוגע לזכויות היוצרים על כתביהם, במטרה להניע את השלטון לתקן את החוקים בתחום זה. המאבק נכשל ובלזק ביקש להתפטר מתפקידו, אך אגודת הסופרים סירבה לקבל את התפטרותו.

ב-2 באוקטובר 1841 חתם בלזק על הסכם לפרסום כל כתביו תחת הכותרת "הקומדיה האנושית". כותרת זו עלתה במוחו ובמכתביו כבר בעבר, אבל זו הפעם הראשונה שהיא הוזכרה בחוזה רשמי. החוזה עצמו היה לתקופה של שמונה שנים, כשהמהדורה הכוללת תודפס ב-3,000 עותקים ובלזק עצמו יהיה זכאי ל-50 סנט מהמכירות של כל כרך. בנוסף, קיבל בלזק מקדמה של 15 אלף פרנק.

בנובמבר 1841 מת בעלה של הרוזנת האנסקה. בלזק, שהצטער על מותו של הרוזן אך שמח שאהובתו חופשייה לבסוף מקשרי הנישואים שכבלו אותה עד כה, כתב לאלמנה הטרייה:

"יקירתי הנערצת, אף שמאורע זה מקרבני לדבר שאליו אני משתוקק בלהט עשר שנים כמעט, אני יכול לזקוף לזכותי לפנייך ולפני האלוהים כי מעולם לא היה בליבי מאומה מלבד הכנעה גמורה, וכי מעולם לא זיהמתי, אף לא ברגעים הקשים ביותר, את נשמתי בתקוות מרושעות.. עם זאת נמלאתי בשמחה למחשבה כי אוכל לכתוב לך בחופשיות ולגלות לפנייך את כל רחשי ליבי הכמוסים"

ב-19 במרץ 1842 עלה בתיאטרון אודאון קומדיה של בלזק בשם "קינולה בעל ההמצאות" (Les Ressources de Quinola). בהצגת הבכורה היה האולם ריק למחצה, והביקורות קטלו את היצירה. המחזה ירד מהבמה לאחר 19 הצגות בלבד. באותה שנה הוא השלים את הנובלה "צעד ראשון בחיים" (Un début dans la vie) ואת הרומן "אלבר סווארוס" (Albert Savarus), ופרסם בהמשכים את "המוזה של המחוז" (La Muse du département) בכתב העת "לה מסאז'ה" (Le Messager), ואת "אונורין" (Honorine). שתי היצירות האחרונות זכו להצלחה רבה, שבעקבותיה תכנן בלזק להגיש את מועמדותו לאקדמיה הצרפתית, רעיון בו הירהר כבר בעבר. עם זאת, החובות שצבר הסופר הרתיעו את חברי האקדמיה מלקבלו לשורותיהם.

ביולי 1843 יצא בלזק למסע לרוסיה, כדי לפגוש את הרוזנת האנסקה. הוא נסע לדנקרק, ועלה על ספינה אנגלית שהפליגה לסנקט פטרבורג. לקראת סוף החודש הוא הגיע לעיר, שם שכרה עבורו הרוזנת חדר צנוע סמוך למקום מגוריה. הוא עזב את רוסיה לכיוון גרמניה בספטמבר, והגיע לברלין באוקטובר 1843, שם התאכסן במלון בשם "רוסיה". בברלין הוא נפגש עם חוקר הטבע ומגלה הארצות אלכסנדר פון הומבולדט. מברלין המשיך בלזק ללייפציג, ומשם לדרזדן ולמיינץ. במיינץ עלה בלזק על ספינת נהר לקלן, ולאחר מכן המשיך לבלגיה. רק בסוף אותה שנה חזר לביתו ברחוב באס שבפריז.

בדצמבר 1843 כתב בלזק לרוזנת האנסקה כי הוא עדיין מקווה להתמנות לאקדמיה הצרפתית, וכי הוא "עושה מאמצים רק כדי שיידעו כי אני מעוניין להיבחר". לרוע המזל, אחד מחברי האקדמיה שבלזק סמך על תמיכתו נפטר בינואר 1844, והאקדמיה בחרה בסופר סן מארק ז'יררדן (Saint-Marc Girardin).

באותה תקופה חתם בלזק על חוזה להוצאת שני רומנים נוספים, "מודסט מיניון" (Modeste Mignon) ו"הזעיר-בורגנים" (Les Petits Bourgeois). הראשון מבין השניים החל להופיע באפריל 1844 בעיתון "לה ז'ורנל דה דֶבָּה" (Le Journal des débats), עוד לפני שבלזק סיים ללטש את כתב היד הסופי, וזכה לתגובות שליליות מצד הקוראים. על רקע הטענות מיהר העיתון להודיע כי יחל בקרוב לפרסם את "הרוזן ממונטה כריסטו" מאת אלכסנדר דיומא, צעד שפגע בכבודו העצמי של בלזק. הרומן "האיכרים" (Les Paysans), שהחל להתפרסם ב"לה פרס" באותה שנה, זכה לביקורות קטלניות, ובין היתר נטען שבלזק מבזה את חיי הכפר ומציג את עובדי האדמה כעלובי נפש.

1844 - 1850

הכנות לנישואים עם הרוזנת האנסקה

ב-1844 עדיין קיווה בלזק לשאת לאישה את הרוזנת האנסקה. בזמן שחלף הצליחה הרוזנת להסדיר את העניינים הנוגעים לירושת בעלה, אולם כעת ביקשה להשיא את בתה אנה לאציל פולני, וחששה שקשריה עם בלזק עלולים לפגוע בתוכניות אלה. בלזק ניסה להניא אותה מכוונה זו, וטען כי "בתנאי הפוליטיקה העכשוויים, טוב יותר להינשא לבן שלזיה מאשר לפולני".

במהלך שנת 1845 בילה בלזק במסעות עם הרוזנת האנסקה, בתה אנה וארוסה, הרוזן יז'י מְנִישֶׁך (Jerzy Mniszech). באפריל יצא מפריז לדרזדן ונפגש עם השלושה. משם המשיכו לבאד הומבורג ומשם לשטרסבורג. בשטרסבורג נפרדו בלזק, האנסקה ובתה ומהרוזן מנישך, ובתחילת יולי יצאו בכרכרת דואר לפריז. לאחר ביקור קצר בעיר המשיכו לטייל באזור הכפרי של צרפת, ומשם פנו להולנד ולבלגיה, שבהן ביקרו בהאג, באמסטרדם, באנטוורפן ובבריסל. מבריסל המשיכו הרוזנת האנסקה ובתה לקלן, ואילו בלזק שב לפריז. אולם בסוף ספטמבר נסע שוב, הפעם לבאדן-באדן, ובילה עם הרוזנת שישה ימים נוספים. לקראת סוף אוקטובר נסע לפגוש את הרוזנת האנסקה שוב, הפעם בשאלון-סור-סון, עיר בחבל בורגונדי, אליה הגיעו הרוזנת, אנה והרוזן מנישך מבאדן-באדן. משם המשיכו הארבעה למרסיי, ובתחילת נובמבר 1845 עלו על ספינה והגיעו לנאפולי. עם זאת, בשל חובותיו הכספיים הדוחקים, בילה בלזק בנאפולי שלושה ימים בלבד, וב-8 בנובמבר חזר למרסיי והמשיך בכתיבתו.

מהדורה בת 16 כרכים של כל כתבי בלזק באנגלית

כהשתתפות מצדה בהוצאות הכרוכות בהשתקעות הזוג בפריז, העבירה הרוזנת האנסקה לבלזק סכום של 100 אלף פרנק, שאותם השקיע במניות של חברת מסילת הברזל הצפונית, שלפי השמועות בקרב מביני עניין, ערכן אמורות לעלות באופן ניכר בשנים הקרובות. במהלך דצמבר 1845 ערך בלזק ביקור ארוך ויסודי בבית הכלא לה קונסיירז'רי, כחלק מהכנותיו לכתיבת הרומן "זוהר ושקיעה של יצאניות צמרת". ב-22 בדצמבר נכח באירוע חברתי במלון פִּימוֹדָן (Pimodan) בפריז, שבו השתתפו גם גוטייה ושרל בודלר. ידוע שהיה חבר במועדון החשישאים. באירוע עישנו כמה מהנוכחים חשיש. בודלר טען לאחר מכן כי בלזק סירב לגעת בחשיש, אולם במכתב שכתב לרוזנת האנסקה יום למחרת טען בלזק כי דווקא כן ניסה את הסם, אך הצליח "להתגבר" על השפעתו:

"..לא חשתי את כל התופעות המיוחסות לו. מוחי חזק כל כך, שהייתי צריך ליטול מנה גדולה יותר מזו שלקחתי. ובכל שמעתי קולות שמימיים ותמונות אלוהיות...אך הבוקר, מאז שהתעוררתי, אני מנומנם כל העת וחסר מרץ"

בפברואר 1846 הזמינה הרוזנת האנסקה את בלזק לבקר אותה ברומא, משם ימשיכו לטייל ביחד. לקראת הנסיעה ניגש בלזק לחייט שלו בפינת הרחובות רישלייה ומונמארטר, אך ביציאה מהחנות מעד בשלולית מים וקרע שריר ברגלו. הפציעה דחתה את הנסיעה בשבועיים, ורק באמצע מרץ הוא יצא למרסיי, ועלה על אונייה לאיטליה. ב-25 במרץ הגיע לרומא, ובילה עם הרוזנת האנסקה, בין היתר, בביקור בחנויות לממכר עתיקות ואצל סוחרי חפצים נדירים. אחרי שלושה שבועות עלו בלזק, הרוזנת האנסקה, בתה אנה והארוס מנישך על אונייה שהפליגה לג'נובה, שם רכש בלזק מיטת אפריון. מג'נובה המשיכו הטיילים לז'נבה, וממנה לברן, שם התארחו אצל שגריר רוסיה, הברון פאוול דה קרידנר (Павел де Крюденер). לאחר מכן ביקרו בבזל, בסולר ובהיידלברג. ב-28 במאי 1846 שב בלזק לפריז.

ביוני 1846 הודיעה הרוזנת האנסקה לבלזק כי היא בהיריון. על אף התנגדותו המוקדמת לגידול צאצאים, וניסיונותיו "לנהוג בזהירות", שמח מאוד בלזק לקבל את הבשורה. הוא היה משוכנע כי ייוולד לו בן, ותכנן לקרוא לו ויקטור-אונורה. במכתבים מאותה תקופה כתב לרוזנת האנסקה:

"יש בי חיים, אומץ, ואושר לשלושה בליבי, בעורקי ובראשי.. בטחי בנאמנות הכלבלבון שלך... ילדי האהבה אינם גורמים לבחילות; נושאים אותם בקלות; אך שימרי על עצמך היטב. ויקטור-אונורה, מסכן קטן שכמוהו! ...אלף נשיקות לשני הלבבות ההומים בתוכך. את מאושרת שהיצור הקטן הזה שייך תחילה לך. טפלי בעצמך היטב! אכלי גזר ואמרי לי מה מתחשק לך כדי שאוכל לספק את מאווייך"

הרוזנת האנסקה סבלה בתחילה מדיכאון בשל ההיריון, וכדי לעודד את רוחה נסע בלזק ונפגש עמה בפנסיון סמוך לפרנקפורט, שם שהו גם אנה וארוסה. מהפנסיון המשיכו הארבעה למיינץ. בלזק חזר לפריז ב-15 בספטמבר 1846, אך נסע שוב באוקטובר לוויסבאדן כדי להשתתף בחתונתה של אנה האנסקה והרוזן יז'י מנישך.

לאחר שובו לפריז רכש בלזק כבית לו ולרוזנת האנסקה בניין ישן ברחוב פוֹרטוּנֶה (Fortunée)‏ 14 (לימים רחוב בלזק). תמורת הבניין שילם בלזק 32 אלף פרנק במזומן, ועוד 18 אלף פרנק במניות של חברת מסילת הברזל הצפונית. בלזק השקיע עוד כמה עשרות אלפי פרנקים בשיפוצים, ורכש בין היתר ריהוט מפואר ותמונות אמנות לקישוט הבית. ההוצאות הכוללות היו מעל מעבר למה שציפה בלזק, ונותני השירות שהעסיק בעבודות התחילו לדרוש את פרעון חשבונותיהם. על מנת להחזיר את חובו לווה בלזק סכום כסף מהברון ג'יימס דה רוטשילד, ובתמורה משכן לטובתו את מניות חברת מסילת הברזל הצפונית שנותרו בידו. בעקבות קשיים אלה החליטה הרוזנת האנסקה לדחות את נישואיהם בשנה נוספת, החלטה שעוררה התנגדות חריפה מצד בלזק – אך ללא הועיל.

ביתו של בלזק ברחוב באס (כיום רחוב ריינואר) בפריז. במבנה פועל כיום מוזיאון המוקדש לסופר

באותה תקופה החל להופיע הרומן "הדודנית בט" (La Cousine Bette) בהמשכים בעיתון "לה קונסטיטוסיונל" (Le Constitutionnel), וזכה לביקורות חיוביות. השמחה לא נמשכת זמן רב, וב-1 בדצמבר 1846 קיבל בלזק בשורה קשה: הרוזנת האנסקה כרעה ללדת טרם זמנה, והתינוקת מתה במהלך הלידה. "איני יכול לתאר את כאבי במילים", כתב בלזק לרוזנת מיד לאחר שנודע לו על הטרגדיה, "כולי המום ומבולבל. רציתי כל כך בילד ממך! הוא היה כל חיי!".

בסוף 1846 סיים בלזק את "גלגולו האחרון של ווטרן" (La dernière incarnation de Vautrin), שנועד להוות את החלק האחרון ברומן "זוהר ושקיעה של יצאניות צמרת", ועבד במרץ על "הדודן פונס" (Le Cousin Pons), שאמור להיות הרומן המשלים ל"דודנית בט". בלזק תכנן לפרסם את שני הספרים תחת הכותרת המשותפת "הקרובים העניים" (Les Parents pauvres).

בתחילת פברואר 1847 נסע בלזק לפגוש את הרוזנת האנסקה בדרזדן, ומשם חזרו בני הזוג יחדיו לפריז. השניים טיילו בבירה הצרפתית, ביקרו במוזיאונים וצפו בהצגות תיאטרון ואופרה. באפריל ליווה בלזק את הרוזנת האנסקה לפרנקפורט, ולאחר מכן שב לפריז. באותה תקופה ירד בשיעור חד ערך המניות של חברת מסילת הברזל הצפונית, דבר שהחריף את קשייו הכספיים של בלזק. ב-5 ספטמבר יצא בלזק לווהלין כדי לבלות זמן נוסף עם הרוזנת האנסקה, ולצורך הנסיעה לווה מהמו"ל איפוליט סוברן (Hippolyte Souverain)‏ 4,000 פרנק. במהלך הנסיעה זכה לכבוד רב מצד פקידים בכירים ואישים רמי מעלה בהם נתקל, והופתע לגלות עד כמה פופולרית יצירתו ברחבי אירופה. בלזק הגיע לווהלין ב-13 בספטמבר. למרות ניסיונות שכנוע מצדו, עדיין נטתה הרוזנת האנסקה לשלול את רעיון הנישואים. במהלך שהותו בווהלין התחיל בלזק לכתוב רומן חדש בשם "איש סוד", ועבד על כתבי היד של "הזעיר בורגנים", "הסופרת" (La Femme auteur), "הציר של מחוז ארסיס" (Le Député d'Arcis) ו"אופיה של אישה", אך בשל מצבו הפיננסי הוא נאלץ בתחילת 1848 לשוב לפריז מוקדם מכפי שתכנן.

בלזק הגיע לפריז ב-22 בפברואר 1848, בזמן שהעיר הייתה על סף התקוממות, כחלק מאירועי "אביב העמים" ששטפו את כל אירופה באותה שנה. הוא כתב לרוזנת האנסקה: "אינך יודעת עדיין, אבל אנחנו עומדים על סף מהפכה. האופוזיציה מנהלת מערכה נגד השלטונות ברחוב. זה יכול להיות הכול או כלום". במכתב אחר הודיע כי חידש את דרכונו, "כיוון שאיני רוצה לחיות תחת שלטון הרפובליקה, גם אם יימשך שבועיים בלבד". למרות האיומים, כאשר לואי פיליפ ויתר על כיסאו והרפובליקה הצרפתית השנייה אכן הוכרזה ב-24 בפברואר, לא עזב בלזק את צרפת או את פריז. במקום זאת יצא לשוטט ברחובות יחד עם ההמונים, נכנס לארמון טווילרי הנטוש, ואף נטל עמו כמזכרת כמה קישוטים ואריגים מלכותיים.

שנים אחרונות

מהפכת 1848 הביאה למשבר כלכלי בצרפת. בפריז נפוצו שמועות כי בכוונת הרפובליקה החדשה להלאים את מסילת הברזל הצפונית, והמשקיעים המודאגים מכרו את המניות של חברת מסילת הברזל שברשותם, והביאו לצניחה בערכן. גם המו"לים ועורכי העיתונים היו מודאגים, ולא חתמו על חוזים חדשים. שוויו של הבית ברחוב פורטונה צנח בעשרות אחוזים באותם חודשים. למרות הקשיים הכספיים שבהם נתקל, החליט בלזק להציג את מועמדותו לאספה המחוקקת בבחירות שהיו אמורות להתקיים באפריל. עם זאת, לא השקיע מאמצים מיוחדים בשכנוע הבוחרים, וזכה ב-20 קולות בלבד. באותן בחירות זכה המשורר אלפונס דה למרטין ב-1.6 מיליון קולות, והתמנה לשר החוץ של הרפובליקה החדשה ולראש ממשלה בפועל.

באותה תקופה עבד בלזק על מחזה חדש בשם "האם החורגת" (La Marâtre). הצגת הבכורה נערכה ב-25 במאי בתיאטרון "תאטר היסטוריק" (Théâtre Historique), והמחזה זכה לשבחים בעיתונות. אך ההתפרעויות ברחובות פריז נמשכו, ואנשים רבים חששו לצאת מהבית. החל מההצגה השנייה הצליח התיאטרון למלא רק רבע מהאולם, וההצגה ירדה מהבמה. בסופו של דבר הרוויח בלזק מ"האם החורגת" 500 פרנק בלבד. ההצגה עלתה מחדש ביולי 1848, אך ירדה שוב כעבור חודש בשל מספרם הקטן של הצופים.

בתחילת יוני 1848 נסע בלזק שוב לסאשה שבמחוז אנדר ולואר שם תכנן להמשיך לעבוד על יצירותיו, אך העייפות הכרונית שתקפה אותו עם הגיעו למקום מנעה ממנו להתקדם בקצב משביע רצון. ב-6 ביולי עזב את סאשה וחזר לפריז. הרוזנת האנסקה שלחה לו 10,000 פרנק, אותם השקיע ברכישת מניות נוספות של חברת מסילת הברזל הצפונית, בציפייה כי ערכן יעלה לקראת השלמת הנחת המסילה, שהייתה צפויה בקרוב. הוא מכר את המחזה "הזעיר בורגנים" לתיאטרון "קומדי פרנסז" וקיבל תמורתו מקדמה של 5,000 פרנק. בספטמבר הוא השאיר לידידו הסופר והמאייר לורן־ז'אן (Laurent-Jean) ייפוי כוח לטפל בכל ענייניו הספרותיים, ולאמו ייפוי כוח כללי להשגיח על נכסיו ועסקיו האחרים, ונסע לבלות עם הרוזנת האנסקה בווהלין.

בווהלין ניכר כי כוחו של בלזק כבר אינו כשהיה. כל מאמץ עייף אותו והוא כבר לא הרגיש את אותה תשוקה לכתיבה. לקראת סוף 1848 כתב לאחותו לור:

"העסקים כאן יגעים יותר מתמיד והכל פועל לרעתי. החובות, שעדיין מגיעים ל-100 אלף פרנק, מפחידים מאוד. אני גם סבור שלולא הייתי כאן, הכל היה הולך לאבדון... חושבים שאני חי בפאר ובהדר רבים מדי, כי ככל האנשים שהיו בעלי הון, אדם בעל אמצעים רואה דברים מזווית חיובית, ומאחר שההון הפרטי שלי הלך והצטמק והיה כמעט לאין ולאפס, העתיד אינו ורוד במיוחד... בגיל 50 להיות שקוע בחובות של 100 אלף פרנק ולא לדעת דבר ברור ומוחלט לגבי עניין שבו תלויים כל חיי ואושרי (הנישואים עם הרוזנת האנסקה), זהו הנושא העיקרי של שנת 1849"

בינואר 1849 התמודד בלזק שוב על כיסא באקדמיה הצרפתית, שהתפנה בעקבות מותו של שאטובריאן כמה חודשים קודם לכן. הבחירות נערכו ב-11 בינואר, כששני המתמודדים היחידים הם בלזק והדוכס דה נוֹאַי (Duc de Noailles), שזכה ב-25 קולות, לעומת 4 קולות בלבד שבהם זכה בלזק, בהם קולותיהם של הוגו ולמרטין. שמונה ימים לאחר מכן נערכו בחירות נוספות, שבהן הפסיד בלזק לרוזן דה סן פְּרִיֵסְט (Le comte de Saint-Priest). בנוסף, המשיך בלזק לקבל תביעות לתשלום מפריז מנושים שונים, שהדאיגו את הרוזנת האנסקה והגבירו את היסוסיה בנוגע לנישואים. הוא ניסה למכור מחזה בשם "התככן" (Le Faiseur) לתיאטרון "קומדי פרנסז", שלא הסכים להעלותו מבלי שיוכנסו בו שינויים, ובמרץ 1849 הציע אותו ל"תאטר היסטוריק", אך קיבל תשובה שלילית.

מצבתו של בלזק בפר לשאז בפריז. את פסל הברונזה על הקבר יצר דוד דאנז'ה

באותה תקופה הידרדרה בריאותו של בלזק, וכל מאמץ קטן גרם לו תחושת מחנק מידית. בעקבות הנחיה מצד שני רופאים בווהלין הוא נמנע מכל עבודה. בינואר 1850 לקה בלזק בדלקת סימפונות חריפה, שהותירה אותו חסר כוחות ועל סף עילפון. לאמו כתב:

"כבר ראיתי את עצמי מובא לקבורה כאן לאחר שירקתי את ריאותיי... נאסר עלי לצאת מהחדר, שכבתי במיטה עשרה ימים; אך הנשים הנהדרות הללו היו טובות כל כך כלפי ואירחו לי לחברה. הן לא נתקפו גועל מהיריקות שלי, שהיו ממש הקאות כשל חולה במחלת ים. הזעתי כאילו חליתי במחלת הזיעה, ובקיצור סבלתי מאוד; אבל הנה, יצאתי מזה בשלום, אפילו הסתגלתי לעניין... ובכל זאת המחלה הכרונית עדיין מקננת בתוכי"

למרות מצבו הבריאותי נסעו בלזק והרוזנת לקייב, שם הוא נפגש עם פקידי השלטון כדי להסדיר את מעמדו במדינה כחוק. מזג האוויר החורפי לא הועיל למצבו, והוא הצטנן וחלה שוב. במכתב לאמו סיפר כי לא יצא מחדרו במשך 20 יום, וכי "הארץ הזאת אינה מתאימה לאנשים חמי מזג". למרות מצבו הבריאותי המידרדר, ואולי דווקא בזכותו, הסכימה הרוזנת האנסקה לרעיון החתונה, וב-14 במרץ 1850 נישאו השניים בכנסייה קתולית בברדיצ'ב.

אחרי החתונה שבו בני הזוג לווהלין, שם סבל בלזק מהתקף של קוצר נשימה ופעמת. בתחילת אפריל 1850 הידרדרה ראייתו של בלזק, לדבריו בשל דלקת עיניים שבה לקה בקייב. לאמו כתב: "יש בעיני כתם שחור שטרם נעלם ושמכסה את שדה הראייה שלי". ב-24 באפריל יצאו בני הזוג מווהלין לצרפת, ובדרך עברו בקרקוב, בדרזדן ובפרנקפורט. ב-20 במאי הגיעו לבית ברחוב פורטונה בפריז, וכבר למחרת הוזמן בדחיפות רופא לביתו כדי לבדוק את מצבו של בלזק המרותק למיטתו. בניסיונות להבריא את הסופר הגוסס, המליץ הרופא על הקזת דם, טיפול בעלוקות ובכוסות רוח, וציווה על בלזק להימנע מכל מאמץ ומכל התרגשות. בתחילת יולי הידרדרה בריאותו עוד יותר. ויקטור הוגו, שביקר את הסופר ב-19 ביולי, כתב לאחר מכן: "הוא היה עליז, מלא תקווה, בטוח בהחלמתו, חושף את הנפיחות שלו וצוחק. הרבנו לשוחח ולהתווכח על נושאים פוליטיים. הוא צידד במלוכה והאשים אותי בדמגוגיה". ב-18 באוגוסט הגיע הוגו לביקור נוסף אצל בלזק. באותו ערב, בשעה אחת עשרה וחצי, נפטר בלזק. על ערש מותו צייר אז'ן ז'ירו (Eugène Giraud) את דיוקנו האחרון של הסופר.

ארון קבורתו של בלזק הוצב למשך יומיים בקפלת סן־ניקולה דה בּוֹז'וֹן (Saint-Nicolas de Beaujon). טקס האשכבה נערך ב-21 באוגוסט 1850 בכנסיית סן־פיליפ די רוּל (Saint-Philippe du Roule), ונכחו בו, בין היתר, הוגו, אלכסנדר דיומא ושר הפנים באותה העת, ז'יל בארוש (Jules Baroche). הוגו ודיומא נשאו את הארון בדרך לבית הקברות פר לשז, שם נשא הוגו את דברי ההספד. רוב העיתונים ציינו את מותו של בלזק באיפוק, מבלי להתייחס בהרחבה ליצירתו ומשמעותה. בדירתו של בלזק ברחוב באס, שנקרא כיום רחוב רֵנוּאָר (Raynouard), פועל כיום מוזיאון בית בלזק המוקדש לסופר.

יצירתו של בלזק

היקף הכתיבה של בלזק הוא תופעה יחידה במינה בהיסטוריה הספרותית. הקומדיה האנושית לבדה כוללת 91 יצירות גמורות, בהן רומנים, נובלות ומאמרים, ועוד 46 יצירות שלא הושלמו. בלזק היה מסוגל לעבוד ברציפות במשך זמן רב, ולא היה זה נדיר שיכתוב במשך יותר מעשר שעות ברציפות. הוא עצמו טען כי במקרה אחד כתב במשך 48 שעות רצופות, אם כי נאלץ לנוח במשך שלושה ימים לאחר מכן. הוא לא סבל הפרעות בזמן עבודתו, ונהג לכתוב בעיקר בשעות הלילה. במשך תקופות ארוכות היה נוהג ללכת לישון בשעה חמש או שש אחרי הצהריים, להתעורר בסביבות חצות, ואז להתיישב ולכתוב עד הבוקר או הצהריים של יום המחרת, כשהוא גומע בזו אחר זו כוסות של קפה שחור חזק. הוא אף היה מכין בעצמו תערובות קפה ממרטיניק ומראוניון, אותן היה מרתיח בקומקום קפה.

ריאליזם ספרותי

בלזק נחשב לחלוץ ולמניח היסודות של הזרם הריאליסטי בספרות האירופית של המאה ה-19. הריאליזם של בלזק בא לידי ביטוי בסגנון הכתיבה, בשימוש הנרחב בתיאורים ובאמצעים אמנותיים אחרים במטרה להעניק לדמויות נפח וממשות. אך ההבדל המהותי בין בלזק לסופרים שקדמו לו נובע מעצם הבחירה בחיי היומיום כנושא ספרותי, בהפניית המבט למציאות החברתית הממשית כמושא של היצירה הספרותית.

תקופתו של בלזק סיפקה חומר גלם רב להתבוננות מעין זו: החל מהמהפכה הצרפתית, דרך עלייתו של נפוליאון, תקופת הקיסרות וסופה הדרמטי ב-1815, שובו של בית בורבון לשלטון והדחתו במהפכת יולי 1830, וכל תקופת המונרכיה של יולי. העשורים הראשונים של המאה ה-19 היו תקופה של שינויים דרמטיים, שהשפיעו ושינו סדרי עולם שהיו נהוגים במשך מאות שנים. כל זאת על רקע הגל הראשון של המהפכה התעשייתית, ששינתה באופן עקבי ומתמשך את היחסים החברתיים בין המעמדות השונים באירופה, וחיזקה את כוחה של הבורגנות מול האצולה והכנסייה. כפי שכותב ההיסטוריון אריק הובסבאום בספרו "תקופת המהפכה: אירופה 1789 - 1848":

"היה זה רק בשנות ה-30 של המאה ה-19 שאת הספרות החלה לרדוף העלייה של החברה הקפיטליסטית, אותו עולם שבו התפוררו כל הקשרים החברתיים זולת היחסים הנוקשים של הזהב ושטרות הכסף. הקומדיה האנושית של בלזק, אנדרטה ספרותית יוצאת דופן לאותו עולם, שייכת לעשור זה"

מלבד כישרונו הגדול והראייה החודרת לתוך נבכי החברה והדמויות המאכלסות אותה, נדמה שמסלול חייו של בלזק הציב אותו בעמדה מצוינת לשמש כמתעד הגדול של התקופה: צאצא למשפחת איכרים, שאביו השכיל לנצל את ההזדמנויות החדשות שיצרו אירועי זמנו על מנת לשפר את מצבו החברתי, והתקדם למעמד הבורגנות המתפתח; סופר מתחיל, שבזכות כישרונו ושאפתנותו התפרסם בכל רחבי אירופה, ואף היה מאהבן של כמה וכמה בנות אצולה; איש עסקים כושל, שבשל החובות שצבר הושלך לכלא לתקופת מאסר קצרה; עיתונאי ועורך, שפעל בשנים בהן החלה העיתונות לגלות את כוחה ואת השפעתה על הזירה הפוליטית והמדינית; אישיות חברתית ומכר של הסופרים והאמנים הידועים של התקופה, שחשפו בפניו את הקנאה, היריבות והתככים של עולם האמנות; כל אלה ועוד סיפקו לבלזק חומר גלם רב, אותו עיצב במיומנות רבה לכדי תמונה פנורמית של המציאות החברתית בצרפת של אותן שנים.

התמונה החברתית המדויקת שהציב בלזק ביצירותיו הקנתה לו מקום של כבוד גם בהגות המרקסיסטית – על אף עמדותיו המלוכניות. הוא היה אחד הסופרים האהובים על פרידריך אנגלס, שבאחד ממכתביו ציין כי:

"בלזק, אותו אני מחשיב כאמן ריאליסטי גדול בהרבה מכל הזולאים החולפים (הכוונה לאמיל זולא), מספק לנו ב'קומדיה האנושית' היסטוריה ריאליסטית נפלאה של 'החברה' הצרפתית, ובפרט של העולם הפריזאי, כולל תיאור בסדר כרונולוגי, כמעט שנה אחר שנה מ-1816 ועד 1848, של התקדמות המעמד הבורגני והתעלותו מעל לאצולה, שניסתה לבנות את עצמה מחדש לאחר 1815. הוא מתאר כיצד השרידים האחרונים של אותם עקרונות פוליטיים (של האצולה) נכנעים בפני הוולגריות של הכסף שמאפיינת את אותו מעמד חברתי חדש, או נותנים לו להשחית אותם כליל"

הסוציולוג ליאו לובנטל, המקורב לאסכולת פרנקפורט, ראה קשר ישיר בין המשימה שלקח על עצמו בלזק לבין התפיסות והנחות היסוד של המעמד הבורגני העולה. לדבריו, "הרצון לייצג, באמצעות נראטיב חובק כול, את החברה בת זמנו על כל המלאי (inventory) החי והמת שלה, משלחי יד, צורות שלטון, תשוקות וריהוט ביתי... נראית מעוגנת באמונה הרציונלית-בורגנית לפיה, באופן עקרוני, ניתן לייצג את העולם באמצעות המחשבה ולהבינו באמצעים אינטלקטואליים".

סגנון כתיבה

מבחינה סגנונית הושפע בלזק מאוד מהסופר ומחבר הרומנים ההיסטוריים וולטר סקוט. בביקורת שכתב על הרומן מנזר פרמה (La Chartreuse de Parme) מאת סטנדל, טען בלזק כי הוא רואה בעצמו מייצג מובהק של אותו זרם ספרותי שוולטר סקוט הוא מייסדו. באותו מאמר קובע בלזק כי אחד המאפיינים הבולטים של זרם ספרותי זה הוא השימוש הרחב בתיאור כאמצעי אמנותי.

סגנונו של בלזק החל להתעצב בתקופת עבודתו בסדנה של לפואטוון, בשנות ה-20 המוקדמות של המאה ה-19. לפואטוון ביקש לנפק בקצב מהיר רומנים פופולריים ונטולי יומרות, שזכו לביקוש גדול באותה התקופה. על מנת לעמוד במטרה זו, התווה לפואטוון כמה כללי אצבע לכותב המתחיל: הגיבורים הם תמיד בני האצולה, הנשים זוהרות, נבונות ונדיבות – ולעיתים קנאיות – הרשע תמיד בא על עונשו, והטוב, בסופו של דבר, תמיד מנצח. העבודה בסדנה של לפואטוון לימדה את בלזק כיצד לפתח את העלילה, להקדיש תשומת לב רבה יותר לפיתולים ולהתפתחויות ולשמור על המתח והעניין של הקוראים לאורך כל הסיפור. עם זאת, העבודה בסדנה גם נטעה בו את הנטייה לכתיבה סנסציונית ולהגזמה, עליה קבלו כמה ממבקריו החריפים ובה הודה אף בלזק עצמו במכתביו לרוזנת האנסקה. ביקורת זו עומדת בבסיס הטענות שהפנה כלפיו הסופר גוסטב פלובר, שהעריץ את יכולת ההתבוננות המעמיקה של בלזק ואת הדיוק בתיאור החיים החברתיים, אך תקף את סגנונו הלוקה בחסר: "איזה אדם הוא היה יכול להיות, אם רק היה יודע לכתוב!".

בלזק עצמו לא החשיב במיוחד את היצירות שכתב במשך רוב שנות ה-20 של המאה ה-19, שנועדו מלכתחילה לספק את הצורך המיידי להתפרנס ולא להגשים את שאיפתו להפוך לסופר ידוע ומוערך. הביוגרף סיינטסבורי (Saintsbury) טען כי על אף שסיפורים אלה הם "גרועים באופן כמעט מקסים", ניתן לזהות בקטעים מסוימים בהם – בדרך כלל בחלקים הראשונים של הסיפור – את סגנונו המאוחר יותר של הסופר. סיינטבורי מוסיף שבתקופה זו התרגל בלזק לעבוד במהירות מבלי להקפיד על אחידות טקסטואלית וסגנונית, נטייה שמאוחר יותר חייבה אותו לבצע אינספור תיקונים ושינויים בכתבי היד שלו, ועלתה לו ולמוציאים לאור כסף רב.

מחשבות על תוכנית כבירה

ציור של דנטה, מחבר "הקומדיה האלוהית", מחזיק בידו פואמה. מתוך פרסקו בקתדרלה של פירנצה

התוכנית רחבת ההיקף של "הקומדיה האנושית" התגבשה בראשו של בלזק במשך תקופה ארוכה. בתחילת שנות ה-30 הוא החל לקבץ את כתביו השונים תחת כותרות שונות: הרומנים "גובסק" (Gobseck) ו"סראזין" (Sarrasine) שפרסם באותה תקופה נועדו להיות חלק מהסדרה "סצנות מהחיים הפרטיים", שכללה בהמשך, בין היתר, את הרומנים "אבא גוריו" ו"חוזה נישואים" (Le Contrat de mariage), ואת הסיפור "קולונל שאבר" (Le Colonel Chabert). הרומן "אז'ני גרנדה" נועד להיות החיבור הראשון בסדרה "סצנות מהחיים בפרובינציה", שכלל מאוחר יותר גם את הרומן "אשליות אבודות". בסך הכול תכנן בלזק שש סדרות של סצנות, כולל "סצנות מהחיים הפריזאיים" (Scènes de la vie parisienne), "סצנות מהחיים הפוליטיים" (Scènes de la vie politique), "סצנות מהחיים הצבאיים" (Scènes de la vie militaire) ו"סצנות מחיי בכפר" (Scènes de la vie de campagne).

סדרות אלה נועדו להרכיב את החטיבה הראשונה של "הקומדיה האנושית", שלה קרא בלזק "מחקרים בחיי החברה". החטיבה השנייה נקראה "מחקרים פילוסופיים" (Études philosophiques), ונועדה לכלול כתבים שאינם נוגעים ישירות בחיי החברה, כמו "עור היחמור" ו"סרפיטה"; החטיבה השלישית, המצומצמת יותר, נקראה "מחקרים אנליטיים" (Études analytiques), וכללה בסופו של דבר שני כתבים בלבד, "פיזיולוגיה של חיי נישואים" (Physiologie du mariage) ו"הייסורים הקטנים של החיים במשותף" (Petites Misères de la vie conjugale).

הרעיון לעשות שימוש בדמויות חוזרות, שישובו ויופיעו בקטעים שונים של הקומדיה האנושית, עלה בראשו של בלזק במהלך העבודה על כתב היד של "אבא גוריו". דמותו של אז'ן דה ראסטיניאק, גיבור הסיפור, כבר הופיעה קודם לכן ברומן "עור היחמור", אך שם הוצג ראסטיניאק כאיש זקן. בלזק החליט להשתמש באותה דמות, ושינה בגרסאות מאוחרות יותר של "עור היחמור" את דמותו של ראסטיניאק לצעיר פריזאי המיודד עם הדמות הראשית, ומייעץ לה כיצד להתקדם בחברה. חידוש זה של בלזק העניק לדמויות נפח וממשות שחרגו מעבר למה שהיה יכול להשיג ברומן אחד בלבד. כשדמות מוכרת מופיעה באחד הרומנים המאוחרים של בלזק, כמו הברון דה נוסינגן ב"זוהר ושקיעה של יצאניות צמרת", הקוראים כבר יודעים במי מדובר, ובמקום להשקיע מאמץ בתיאור הדמות מחדש התפנה בלזק להעמיק ולחזק את קווי האופי וההתנהגות שהתווה ברומנים הקודמים.

"הקומדיה האנושית", שמה של היצירה הכוללת, נחשב כהרמז ליצירתו של דנטה, "הקומדיה האלוהית", ומוזכר לראשונה במכתב ששלח בלזק למו"ל שלו ב-1839. הקומדיה האנושית הופיעה לראשונה במהדורה אחת בשנת 1842. בהקדמה למהדורה זו כתב בלזק:

"הרעיון של 'הקומדיה האנושית' היה עבורי בתחילה כמו חלום, אחד מאותם פרויקטים בלתי אפשריים שאנו מלטפים ונותנים להם לחמוק; כימרה המעניקה לנו מבט חטוף בפני האישה שלה, ומיד פורשת את כנפיה ושבה למחוזות הפנטזיה. אבל כימרה הזו, כמו רבות אחרות, נהפכה למציאות; ויש לה את הדרישות והפקודות שלה, להן חובה להישמע... היקף היריעה של התוכנית, הכוללת גם היסטוריה וגם ביקורת חברתית, ניתוח של הרוע הטמון בה, דיון על עקרונותיה, מסמיכה אותי, כך נדמה לי, להעניק ליצירה את הכותרת שתחתיה היא מופיעה כעת – הקומדיה האנושית. האם מדובר בכותרת שאפתנית מדי? האם היא לא מדויקת יתר על המידה? על זאת, כאשר היצירה תושלם לבסוף, הציבור חייב להכריע"

השפעתו של בלזק

אין הרבה דמויות שהשפיעו על עולם הספרות יותר מאונורה דה בלזק, ונדמה שכמעט כל סופר גדול שבא אחריו נאלץ להתמודד באופן כלשהו עם מורשתו. כבר בחייו נחשב בלזק לאחד הסופרים הבולטים באירופה, והשפעתו חרגה מעבר לגבולות הגאוגרפיים של היבשת ומעבר לזירה הספרותית שבה פעל. בדברי ההספד שנשא בהלווייתו של בלזק, אמר ויקטור הוגו:

"שמו של בלזק יתמזג עם הנתיב המואר שתשאיר תקופתנו בעתיד... בלזק היה אחד הראשונים מבין הטובים ביותר, הנעלה ביותר מקרב המובחרים... כל הרומנים שלו מרכיבים למעשה ספר אחד – ספר החיים, מוארים, מעמיקים... ספר מופלא אותו כינה הסופר 'הקומדיה', והיה יכול לקרוא לו באותה מידה 'היסטוריה'... מעבר לעננים התלויים מעל ראשינו, הוא ימשיך לזרוח בין כוכבי ארצו. כולכם אשר כאן, האם אינכם מתפתים לקנא בו?"

הסופר הצרפתי גוסטב פלובר. דיוקן של יוג'ין גירו (Giraud) מ-1856

בלזק השפיע מאוד על הסופר גוסטב פלובר, ועל אף הביקורת שמתח עליו, נראה כי הרומן הידוע של פלובר, מאדאם בובארי, שואב השראה מספריו של בלזק "המוזה של המחוז" (La Muse du département) ומהרומן "פיזיולוגיה של חיי נישואים". ברומן של פלובר "החינוך הסנטימנטלי" (L'Éducation sentimentale), שבמובן מסוים מהווה ביקורת על תפיסת הרצון והשאפתנות אצל בלזק, מאיץ דֶלוֹרְיֶה (Deslauriers) בפרדריק להפוך לבן בית אצל בנקאי עשיר, ואף להפוך את אשתו למאהבת שלו. כדי לשכנע אותו הוא פונה לאחת הדמויות הידועות של בלזק: "אדרבא, זכור את ראסטניאק בקומדיה האנושית! אתה תצליח, אני בטוח בכך!". אך פרדריק אינו דמות בלזקית, ולמרות השאפתנות שתוקפת אותו לפעמים, הוא אינו מסוגל לרכז את כל כוח רצונו במטרה אחת, ומבזבז את זמנו כשהוא נע בין רחמים עצמיים, תחושת גדלות עקרה ושעמום בורגני.

בלזק היה אחד הסופרים האהובים על פיודור דוסטויבסקי, שהחל לקרוא את הרומנים של בלזק עוד בתקופת לימודיו בבית הספר. עבודתו הספרותית הראשונה הייתה תרגום לרוסית של "אז'ני גרנדה", עליו החל לעבוד מיד לאחר ביקורו של בלזק בסנקט פטרבורג ב-1843. בספרייתו העשירה החזיק דוסטויבסקי את כל כתבי בלזק. חוקר הספרות והפילוסוף ג'רג' לוקאץ' טען כי "רסקולניקוב (הדמות הראשית ב"החטא ועונשו") הוא הראסטיניאק של המחצית השנייה של המאה ה-19". למעשה, את גרעין הדילמה המוסרית שמעסיקה את רסקולניקוב ניתן למצוא כבר ב"אבא גוריו", בדיון שמנהלים ראסטיניאק וביאנשון בשאלה האם יש לאדם זכות ללחוץ על כפתור ולהרוג מנדרין סיני לא מוכר כדי לזכות במיליון פרנק.

שארל בודלייר אמר על הדמויות של בלזק כי הן "קורנות מאותו כוח חיים ששפע ממנו. כל הדמיונות שלו צבעוניים עד לעומקיהם. כל נשמה היא כלי נשק הטעון עד הקצה בכוח רצון". אוסקר ויילד, שטען כי מותו של לוסיאן דה רובמפרה בסיום הרומן "זוהר ושקיעה של יצאניות צמרת" היה אחת הטרגדיות הגדולות של חייו, כתב כי לא מוגזם לטעון כי "מלבד שייקספיר, בלזק הוא מקור הידע החשוב ביותר שלנו על טבעם של בני האדם".

יחסו של מרסל פרוסט היה אמביוולנטי: הוא העריץ את כישרונו של בלזק והשפעה זו ניכרת בכתיבתו, אך גם הפגין יחס ביקורתי כלפי הנטייה של הסופר ל"וולגריות" בכתיבתו וכלפי הגישה הפוזיטביסטית שלו. בקובץ הכתבים של פרוסט שיצא לאחר מותו בשם "נגד סנט-בב" (Contre Sainte-Beuve), הוקדש אחד המאמרים להגנה על בלזק מפני הביקורת שהטיח בו הסופר ומבקר הספרות בן זמנו שארל-אוגוסטן סנט-בב.

גם ש"י עגנון היה ממעריציו של בלזק. במכתב ששלח לשלמה זלמן שוקן מבית החולים בברלין ב-1916, הוא מודה לו על הספרים שדאג כי יהיו בהישג ידו: "הרבה נהניתי מהספרים... מבלזק העומד ומניף את בריותיו על כף ידו ועושה בהן כאיש העושה בשלו ומי יאמר לו מה תעשה? אבל הבריות גדלות, צומחות כטבע יצירים חיים ופתאום הן נעשות כבדות והוא מוכרח להוריד אותן פתאום". השפעתו של בלזק ניכרת עד ימינו, כפי שמעידים דברי השבח של הסופר מישל וולבק:

"אני מצטער לומר זאת, אבל אינני חושב שהייתה מהפכה אמתית ברומן מאז בלזק. אני חושב שהוא הגדיר את זה פעם אחת ולתמיד. ובכל מקרה בלזק מאוד מועיל לי באופן אישי: זה לא רעיון טוב להיות צנוע מדי, אז אני משתדל להיות קצת מגלומני, ואני אומר לעצמי שאני הטוב ביותר. אבל זה גם טוב להרגיש קצת צניעות מדי פעם, ואז אני חושב על בלזק – ומיד אני מרגיש עניו יותר."

בלזק בתרבות הפופולרית

עיבודים רבים לקולנוע ולטלוויזיה נעשו על פי הרומנים של בלזק, בהם "השואנים" (1947), "אבא גוריו" בסדרת טלוויזיה של ה-BBC משנת 1968, "הדודנית בט" במיני סדרה טלוויזיונית של ה-BBC משנת 1974 בכיכובן של מרגרט טייזאק והלן מירן, וכן סרט קולנוע משנת 1998 בכיכובה של ג'סיקה לאנג.

גיבור הסרט "400 המלקות" של פרנסואה טריפו רוחש הערצה כמעט דתית לבלזק. בסרט "הסנדק" של פרנסיס פורד קופולה, המשפט המפורסם "אציע לו הצעה שאי-אפשר לסרב לה" לקוח מתוך "אבא גוריו". בסרט "הרומן שלי עם אנני", וודי אלן מתייחס לפוריות כתיבתו הנודעת של בלזק, כאשר הגיבור מעיר לאחר שנפרד מחברתו: "כדברי בלזק, הנה סיימתי עוד רומן".

בלזק הוא דמות בסדרת הספרים "קורותיו של אלווין מייקר" של סופר המדע הבדיוני אורסון סקוט קארד, בהם הוא מוצג כאדם גס אך שנון מאוד ומלא תבונה. הסופר הסיני דאי סיג'י פרסם בשנת 2000 את "בלזק והתופרת הסינית הקטנה" שתורגם לשפות רבות. זהו סיפורם של שני נערים הנשלחים לכפר נידח ל"חינוך מחדש" בתקופת מהפכת התרבות בסין. הם קוראים בהיחבא רומנים של סופרים מערביים ובהם בלזק, ומקריאים את הסיפורים לתופרת הקטנה שהם מנסים לשנות את חייה. ב-2002 עובד הספר לסרט קולנוע בבימויו של הסופר.

להקת הרוק היפנית בלזק קרויה על שמו.

צאצאיו

משלושת ילדיו הידועים שהם: מארי קרוליין דו-פרנסי (סאבארד) (1834-1930), ליונל-ריצ'רד גואדיבוני ויסקונטי (1836–1875) ו-ויקטור-אונורה דה בלזאק (1846-1846) לא נולדו צאצאים, אף על פי ששני ילדיו הגדולים כן נישאו.

ספרים וסיפורים שתורגמו לעברית

פסל בלזק מאת אוגוסט רודן. מוצב בגן הפסלים במוזיאון ישראל

מרבית ספריו וסיפוריו של בלזק תורגמו לעברית. התרגומים החלו כבר בשנות העשרים, ונמשכים עד ימינו. להלן רשימת מרבית התרגומים, בחלקם מקובצים מספר סיפורים יחדיו:

• גובסק (Gobseck, 1830), פאצ'ינו קאני - בתרגום מ' מזרחי, ספריית מצפה 1928
• התליין (1831 ,El Verdugo), הגיוס - בתרגום חיים אברבאיה, הוצאת הקיבוץ הארצי ספריית דורון 1948; הוצאת תרשיש 1960
• הקמיע (עור היחמור), (La Peau de chagrin, 1831) - בתרגום מנשה לוין, הוצאת עם עובד 1964
• קולונל שאבּר (Le Colonel Chabert, 1844) - בתרגום יצחק שנהר, ספריית תרמיל 1964
• הכומר מטור (Le Curé de Tours, 1832) - בתרגום ארזה טיר-אפלרויט, הוצאת כרמל 1999
• רופא כפרי (1833 ,Le Médecin de Campagne)
• אז'ני גראנדה (Eugénie Grandet, 1833) - בתרגום מנשה לוין, הוצאת עם-עובד 1965; הוצאת ביתן 2003
• החיפוש אחר המוחלט (1834 ,La Recherche de l'Absolu)
• חוזה הנישואים (Le Contrat de Mariage, 1835) - בתרגום חיים אברבאיה ומריאנה פרל, הוצאת עם עובד 1978
• אבא גוריו (Le Père Goriot, 1835) - בתרגום א’ ראובני, הוצאת מצפה 1930, הוצאת מ’ ניומן 1951; בתרגום שמואל שניצר, הוצאת מעריב לעם 1960, הוצאת ברונפמן 1965, ספרי איל 1992; בתרגום יונת סנד, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1992; בתרגום אריה אלקלעי, הוצאת אריאל הפקות 1998
• סֶזאר בּירוֹטוֹ (César Birotteau, 1837) - בתרגום יהושע קנז, הוצאת עם עובד 2010
• אשליות אבודות (Illusions Perdues, 1843) - בתרגום אליהו מייטוס, הוצאת הקיבוץ הארצי 1957, הוצאת ספריית פועלים 1991
• האיכרים (Les Paysans, 1844) - בתרגום אליהו מייטוס, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1957
• הדודנית בט (La Cousine Bette, 1846) - בתרגום בבה ינאי, הוצאת דביר 1983
• הדודן פונס (Le Cousin Pons, 1847) - בתרגום שאול גורדון ויוסף רביקוב, ספרי זהב 1944; בתרגום יהושע קנז, הוצאת עם עובד 1981
• זוהר ושקיעה של יצאניות צמרת (Splendeurs et Misères des Courtisanes, 1847) - בתרגום עידו בסוק, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2001
• האצילה מפריז (משפט הפסלות) - בתרגום מנחם הרטום, הוצאת מקור
• הנערה והכומר - הוצאת דפדפת
• הדוכסית מלאנג'י (La Duchesse de Langeais) - יצא בשם "ביתן נשים" בתרגום מנחם הרטום, הוצאת יובל 1955
• תאווה וממון - בתרגום ר. זמיר, הוצאת ספרי כיס
• אשה בת שלושים (1832 ,La Femme de trente ans) - בתרגום אירית עקרבי, הוצאת עם-עובד 1991
• אהבה במדבר, האכסניה האדומה, פאצ'ינו קאני (Une passion dans le désert, L'Auberge rouge, Facino Cane) - בתרגום מ"א ז'ק, הוצאת תרשיש; ספריית תרמיל 1972
• הנקמה (La Vendetta, 1830) - בתרגום ז. הלמן, הוצאת שוקן 1946 (ספרי אשל), ספריית תרמיל 1966
• הסכנות שבהתנהגות נלוזה (Les dangers de l’inconduite) ועוד שני סיפורים - בתרגום מירי ליטווק, הוצאת עם עובד, נהר ספרים ואמנות לעם 2009
• סרזין (Sarrasine, 1831) - בתרגום יהושע קנז, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד 1979
• סיפורים נפוליאוניים - בתרגום עדה פלדור, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1999
• 7 חטאים - בתרגום מירון אוריאל, הוצאת ים סוף 1963
• השואנים (Les Chouans, 1829) - בתרגום אליהו מייטוס, הוצאת עידית 1954
• פסול דין - בתרגום ארזה טיר-אפלרויט, הוצאת כרמל 2000
• נזירים ונזירות - בתרגום מירון אוריאל, הוצאת כרמל 1964
• יצירת המופת הנעלמה (Le Chef-d'oeuvre inconnu, 1831) - בתרגום ארזה טיר-אפלרויט, הוצאת כרמל 1998
• פיירטה - בתרגום י' הר-אבן, הוצאת שוקן 1946 (ספרי אשל)
• כתבי אונורא ד' באלזאק - הוצאת כרמי את נאור 1954
• סיפורי באלזאק - ספרי תרשיש 1960 (כולל איורים בידי נפתלי בזם)
• סיפורים: קולונל שאבר, האכסניה האדומה, אהבה במדבר, פאצ'ינו קאני - בהוצאת ספרי תרשיש 1943
• שלושה סיפורים - בתרגום יהושע קנז ועדה פלדור, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1999 (סדרת עפר אילים)
• הפילוסופיה של חיי הנישואים (Philosophie de la vie conjugale), בתרגום ראובן מירן, הוצאת נהר ספרים, 2014
• על החיים האלגנטיים (Traité de la vie élégante), בתרגום אביבה ברק־הומי, הוצאת נהר ספרים, 2014
• על הקפה, בתרגום אביבה ברק־הומי, דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ח', 2017.
• המיסה של האתאיסט, תרגום:ראובן מירן, הוצאת נהר ספרים, 2019.
• מסעו של אריה אפריקני בפריז, מסעו של אנקור פריזאי, תרגום:אביבה ברק-הומי, הוצאת נהר ספרים, 2021.
• השושנה שבעמק, מצרפתית: משה מרון, אין מוציא לאור, תשפ"ג 2022 +אהבותיה של לילית בת השטן, הוצאת מקור. 95 עמודים.(אין ציון שנת הוצאה-אין בספריה הלאומית.)

ספרים שלא תורגמו לעברית

• סרפיטה, 1834, פריז. סיפור על יכולתה של סרפיטה להופיע בדמות נשית ובדמות גברית בשם "סרפיטוס". לפי מירצ'ה אליאדה, זהו אחד הרומנים החשובים ביותר והבלתי ידועים של בלזק, העוסק באנדרוגינוס. הרומן עובד למחזה שהועלה ב-2010 בתיאטרון Théâtre de l'Île Saint-Louis בפריז, בבריסל, ביוון, בקונגו-ברזוויל ובמכון הצרפתי בחיפה. ב-2012 הועלתה ההצגה בבית בלזק בפריז. ב-2014 באיסטנבול, ובאורוויל שבהודו, בבימויו של הבמאי הישראלי אוריאל זוהר ובעיבוד משותף עם ברברה היימן.

לקריאה נוספת

• אנרי טרויה, בלזק, תרגום: חגית בת עדה, הוצאת דביר, 1997. (הספר בקטלוג ULI)
• גרהם רוב, אונורה דה בלזק, הוצאת דביר, 2002. (הספר בקטלוג ULI)
• שטפן צווייג, בלזאק: ביוגרפיה, כרמל, 2016. (הספר בקטלוג ULI)
• Frederick Lawton, Balzac, G. Richards, 1910 (הספר בקטלוג ULI)
• Theophile Gautier, Honoré de Balzac, Ligaran Press, 2015 (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• אונורה דה בלזק, ברשת החברתית Goodreads
• כתבי אונורה דה בלזק בפרויקט בן-יהודה
• רותם עטר, חיה פוליטית, מזדהה עם מיעוטים, באתר "מעלה", מרץ 2022 - על "מסעו של אריה אפריקני בפריז | מסעו של אנקור פריזאי"
• מכתב מאונורה דה בלזק לרוזנת אוולין דה האנסקה מ-18 ביולי 1836. מתורגם לעברית באתר רשות הדואר
• דברי ההספד של ויקטור הוגו בהלווייתו של בלזק, 20 באוגוסט 1850 (באנגלית)
• La Comédie Humaine ou le projet Balzacien - אתר מקיף המוקדש ליצירתו של בלזק, כולל רשימה של הרומנים והסיפורים בקומדיה האנושית לפי תאריך פרסומם ורשימה של הדמויות המופיעות בכתבים אלה בסדר אלפביתי (בצרפתית)
• הספרים של אונורה דה בלזק, באתר "סימניה"
• "היהודי אינו חושב אלא על החלפת פניניו הקטנות בגדולות, והגדולות - בגדולות עוד יותר", באתר הארץ, 24 בספטמבר 2003
• רשימת הפרסומים של אונורה דה בלזק, בקטלוג הספרייה הלאומית
• אונורה דה בלזק, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• מידע על הונורה דה בלזאק בקטלוג הספרייה הלאומית
• אונורה דה בלזק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי אונורה דה בלזק בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• הונורה דה בלזק (1799-1850), דף שער בספרייה הלאומית

• זיוה שמיר, השפעת בלזק על עגנון בתיווּכו של ביאליק, באתר מב"ע - מחקרים בספרות עברית

הערות שוליים

ערך מומלץ