יעקב טאובס
 | |
| לידה |
25 בפברואר 1923 וינה, הרפובליקה האוסטרית הראשונה  |
|---|---|
| פטירה |
21 במרץ 1987 (בגיל 64) ברלין, גרמניה המזרחית |
| ענף מדעי |
סוציולוגיה של הדת |
| מוסדות | |
| תלמידי דוקטורט |
אנטוניה גרוננברג, אגון פלייג |
| בן או בת זוג |
|
  | |
יעקב טאובס (בגרמנית: Jacob Taubes; 25 בפברואר 1923 – 21 במרץ 1987) היה פילוסוף, תאולוג, וחוקר בתחומי ההיסטוריה והסוציולוגיה של הדתות. אף על פי שבחייו פרסם רק את עבודת הדוקטורט שלו "Abendländische Eschatologie" ("אסכטולוגיה מערבית"), טאובס נחשב לאחת הדמויות החשובות ביותר בסצנה האינטלקטואלית הגרמנית של המאה ה-20 ובכלל.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]יעקב טאובס נולד בווינה, בנם של הרב חיים צבי (הירש) טאובס ופאני לבית בלינט, נצר למשפחה יהודית אדוקה של רבנים, למדנים ומיסטיקנים. ב-1935 עברה המשפחה לציריך בעקבות מינוי של האב לרב הקהילה.[1] תקופת לימודיו התיכוניים של טאובס בגימנסיה בציריך, בשנים 1937–1941, התאפיינה בשילוב של לימודי דת ומקצועות כלליים.[2] לימודי הדת כללו הכוונה דתית על ידי מדריך חיצוני וקורסים להכרת המסורת היהודית. מחוץ למסגרת בית הספר למד תלמוד עם הרב משה סולובייצ'יק שהשתייך לקהילה האורתודוקסית האנטי-ציונית בעיר. כך נוספה לאווירה הציונית שבה גדל גם חשיפה לחוגים יהודיים דתיים אנטי-ציוניים.[3] באביב 1941 החל את לימודיו האקדמיים באוניברסיטה של ציריך. שם למד פילוסופיה, היסטוריה, סוציולוגיה ודת.[4] לאחר תקופה קצרה, הפסיק זמנית את לימודיו, כדי להשלים את הסמכתו הרבנית בישיבת "עץ-חיים" בעיר מונטרו בשווייץ, בית ספר רבני אורתודוקסי אשר מאז הקמתו ב-1927 היווה מרכז ללימוד יהודי מסורתי. שם למד גם עם מורו הקודם, משה סולובייצ'יק. הישיבה הייתה מוסד ייחודי, ששילב בין חינוך יהודי מסורתי ולימודים אקדמיים. בראשה עמד אליהו בוצ'קו, רב בעל השקפה ציונית.[3]
ב-1943 לאחר הפסקה של שנה, חידש טאובס את לימודיו באוניברסיטת בזל, ובמקביל המשיך את לימודי הרבנות בהיקף מצומצם יותר, עד הסמכתו הרבנית בשנת 1946.[5] ב־1947 השלים טאובס את עבודת הדוקטורט שלו, תחת הכותרת "אסכטולוגיה מערבית". פרסום הדוקטורט סייע לו לקבל משרה ב-JTS, הסמינר התאולוגי היהודי של התנועה הקונסרבטיבית בניו יורק. ב-1948 עקר לארצות הברית.[6]
בשנת 1949 התחתן עם אשתו הראשונה סוזן פלדמן (אנ') אותה פגש בקיץ 1948 בניו יורק.[7] סוזן למדה פילוסופיה ובהמשך כתבה עבודת דוקטורט בתחום.[8]
שנתיים בלבד לאחר שהחל את עבודתו בניו יורק, זכה טאובס, ביוזמתו של גרשום שלום אשר התרשם עמוקות מספרו "אסכטולוגיה מערבית", במלגת גוגנהיים למשרת הוראה ומחקר באוניברסיטה העברית בירושלים, לשם עבר עם אשתו.[6] בירושלים פעל כעמית מחקר לצד שלום. לא עבר זמן רב, וב-1951 פרץ בין השניים משבר על רקע אישי ואקדמי, שהוביל להחרמתו של טאובס בכל המוסדות האקדמאיים בישראל.[9] בעקבות המשבר שבו יעקב וסוזן אשתו לעיר רוצ'סטר שבניו יורק. מערכת היחסים בין בני הזוג אופיינה בקונפליקטים סביב מנהיגי דת, מקום מגורים, ניהול משק הבית והבדלי גישה לזוגיות.[10]
במאי 1953 נולד בנם הראשון של בני הזוג טאובס.[11] באותה שנה קיבל טאובס תפקיד של עמית מחקר במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת הרווארד, והרצה על פילוסופיה חברתית. ב-1955 עבד כפרופסור אורח באוניברסיטת פרינסטון, והרצה בקורסים: "פילוסופיה של הדת" ו"פילוסופיה של המאה ה-19". ב-1956 החל לעבוד כמרצה באוניברסיטת קולומביה.[12] באוגוסט 1957 נולדה לזוג בת.[13] ב-1959 מונה טאובס לפרופסור באוניברסיטת קולומביה ולימד היסטוריוגרפיה ופילוסופיה של הדת.[12] בשנה זו גם קיבל אזרחות אמריקאית.[14]
בניו יורק טיפח סטודנטים מצטיינים והיה ביחסים טובים עם מוסדות ועמיתים. כמו כן, נהנה מקשר הדוק עם הסצנות האינטלקטואליות והאמנותיות של העיר. במקביל המשיך את הקשרים עם הוגים בגרמניה כמו הנס בלומנברג. מכתביו, מאמריו ורשימותיו של טאובס מתקופה זו משקפים מגוון רחב של נושאי עניין: פוליטיקה, משפט, היסטוריה, דת ומצב האדם בעידן המודרני.[15]
אחד הקשרים המשמעותיים שיצר בתקופה זו היה עם סוזן סונטג.[12] סונטג פגשה את הזוג טאובס באוניברסיטת הרווארד במסגרת קורס שהעביר טאובס על "ההיסטוריה של הכפירה", בו למדה גם אשתו.[16] את הקשר שנוצר בין השלושה תיארה סונטג בספר[17] שכתבה ובסרט[18] שצילמה בהמשך חייה.[19] בראשית שנות ה-60 ובסיועו של טאובס, מונתה סונטג לעוזרת האישית שלו באוניברסיטת קולומביה. חיבוריה הביקורתיים מתקופה זו סייעו לה לבסס את מעמדה כאינטלקטואלית רבת השפעה בקרב ליברלים קיצוניים בשנות ה-60.[20]
ב-1961 התחיל טאובס לעבוד כפרופסור אורח באוניברסיטה החופשית של ברלין. באותה שנה הגיעו נישואיו לקיצם, בין היתר בגלל קשרים אינטימיים של טאובס עם נשים אחרות.[21] בשנת 1966 עבר לברלין, שם החל בהקמת שני מכונים חדשים באוניברסיטה החופשית: המכון להרמנויטיקה ומכון למדעי היהדות אשר עמד בראש שניהם.[22] בברלין כיהן גם כפרופסור לסוציולוגיה של הדת, באותם ימים עדיין דיסציפלינה צעירה, במסגרת המכון לתאולוגיה פרוטסטנטית. פועלו בברלין עורר את הציפייה לחידוש החיים האינטלקטואלים היהודיים בעיר. וילי ברנדט, ראש עיריית ברלין אף העניק לו תמיכה כספית לשם כך.
במקביל לעבודתו האקדמית המוערכת היה מעורב מאוד באירועי מחאת הסטודנטים ב-1968, ובשיח הפוליטי והתרבותי סביבה. עם פרוץ ההפגנות, הפך טאובס לתומך בולט של תנועת הסטודנטים.[23] בהמשך נישא לאחת ממנהיגות השמאל האינטלקטואלי בגרמניה, מרגריטה פון ברנטנו (גר') (1922–1995). למרות הזדהותו עם השמאל הפוליטי בגרמניה, המשיך טאובס להחזיק בקשרים אישיים ואינטלקטואליים עם ההיסטוריון הגרמני השמרן, ארנסט נולטה (אנ') ודמויות אחרות בימין הגרמני.[24] בשנות ה-70 החל טאובס להתרחק בהדרגה מהמאבקים האידאולוגיים של השמאל התרבותי והתמקד יותר בנושאים "לא פוליטיים".[24]
ב-1969 נודע לטאובס כי סוזן, אשתו לשעבר, התאבדה.[25] לפני מותה התפרסם ספרה "Divorcing",[26] בו הסצנות, הדמויות והרגשות היו לקוחים מחייה עם טאובס. הספר מתאר את הקשיים הרבים מהם סבלה במהלך מערכת היחסים איתו אשר ליוו אותה עד יומה האחרון.[27]
טאובס סבל מהפרעה דו-קוטבית.[28] ב-1975 עבר התמוטטות עצבים חמורה ואושפז. שנתיים לאחר מכן החלים ונאבק לקבל את מעמדו ומשרתו בחזרה. לאחר מאבק הושב למשרתו במכון להרמנויטיקה וזכה לחשוף דור חדש של תלמידים לוולטר בנימין, קרל שמיט, פאולוס, והוגים גנוסטיים. ב-1977 החל לכתוב באופן קבוע לשמיט, והשניים החליפו יותר מארבעים מכתבים עד למותו של שמיט בסוף 1980.[29] במידה רבה, הייתה זו כתיבתו של שמיט אשר עוררה אצל טאובס את ההשראה לכתיבה על תאולוגיה פוליטית.[30]
בחמש השנים האחרונות לחייו לקה טאובס בהתקף לב שכמעט הביא למותו. הוא נפטר מסרטן בשנת 1987.[29]
כתביו
[עריכת קוד מקור | עריכה]אסכטולוגיה מערבית
[עריכת קוד מקור | עריכה]"אסכטולוגיה מערבית" הוא חיבור תאולוגי המתחקה אחר גלגוליה של המחשבה האפוקליפטית והמשיחית, למין שורשיה במזרח התיכון הקדום, ועל ביטוייה בתרבות המערב של המאה ה-19.[6]
רקע לכתיבת העבודה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלחמת העולם השנייה והשואה הביאו את אביו של טאובס, שהיה רב, אינטלקטואל, ופעיל ציוני, להשתתפות במאמצים להצלת יהודי אירופה. כך קשר קשרים עם מנהיגים ודמויות מפתח בכנסייה הפרוטסטנטית ברחבי אירופה. יעקב הצעיר נחשף, ולעיתים אף השתתף במסעותיו ובפגישותיו של אביו עם אותם מנהיגים דתיים והכיר את הגותם ומשנתם. אחד האירועים שתרמו לכתיבת העבודה הייתה הרצאה שנשא אביו במהלך שנת 1940. בהרצאתו טען שגורם מהותי למלחמת העולם השנייה הוא המאבק האידאולוגי בין הדתות המונותאיסטיות והנאציזם. טאובס האב ראה במלחמה קריאת התעוררות והשכמה לדתות המונותיאיסטיות להשתנות, ולהתחדש. את ההשראה שאב מהולדת הנצרות הפאולינית, כ-2000 שנה לפניכן.[31] טאובס הבן, בגיל 17, שמע את הרצאת אביו שעוררה בו את הרצון העמוק להפוך לפילוסוף של התחדשות רוחנית יהודית, שמקורה יהודי אך היא מתפרשת מעבר לו אל הדתות השונות.[32] בנוסף, התגייסותם של מנהיגים נוצרים להצלת יהודי אירופה, או לפחות הזדהותם עם מצוקת היהודים, הביאה את יעקב לפתח תחושות חיוביות וסימפתיה כלפי העולם הנוצרי.
במהלך כתיבת עבודת הדוקטורט למד עם שניים מהתאולוגיים הפרוטסטנטים המוכרים ביותר בזמנו, אמיל ברונר (אנ') וקרל בארת, התחבר עם מי התאולוג הקתולי הנס אורס פון בלתזר (אנ') ושאב השראה רבה מכתביו של מקס ובר.[33] טאובס השלים את הדוקטורט בגיל 23 עם מעט מאוד הדרכה אקדמאית. למרות פגמים טכניים ומתודולוגיים, פרסומה בלט בעולם האקדמאי ולאור האמביציה והעומק האינטלקטואלי, הרוחני והתורני של כותבה.[34]
התפתחות התיזה המרכזית
[עריכת קוד מקור | עריכה]נקודת ציון מכריעה לכתיבת הדוקטורט הייתה עבודה שכתב במסגרת לימודי הפילוסופיה בציריך בשם "Die Gründung des Sozialismus durch Karl Marx" ("ביסוס הסוציאליזם באמצעות קארל מרקס"). זו התייחסה למרקסיזם כנתון בסתירה בין חשיבה רציונלית מדעית ואמונה אפוקליפטית.[35] טאובס שאל ממרקס רעיונות על מרכזיות האפוקליפסה בנצרות ובפוסט-נצרות המערבית, כמו גם על תפקידם של נזירי המאה ה-20 והתאולוג יואכים מפיורה בחילון החשיבה האסכטולוגית.[36]
טאובס ראה במרקסיזם, ובחזון האוטופיה הסוציאליסטית, את השלב האחרון בהיסטוריה של החשיבה האפוקליפטית, שתחילתה בדתות האסכטולוגיות והגנוסטיות במזרח הקדום, והמשכה בתנ"ך בספר דניאל, הברית החדשה, המיסטיקאים הנוצרים של ימי הביניים והרפורמטורים שבאו אחריהם, והחילון שהוביל להגליאניזם ולמרקסיזם. טאובס שאל את זיהוי הרעיון האסכטולוגי עם הפילוסופיה הפרוגרסיבית של ההיסטוריה מתלמידו של מרטין היידגר, קארל לווית' (אנ'). האחרון טען כי עצם העובדה שהפילוסופיה המודרנית של ההיסטוריה היא המשך של אסכטולוגיה דתית שומטת את הבסיס המדעי שלה. טאובס, לעומתו, הדגיש את הדמיון והקשר הממשי בין חזון החופש וחירות האדם שבמרקסיזם, לגישה שרואה בפילוסופיה של ההיסטוריה סיפור של שחרור אנושי, המושפע מהדתות המונותיאיסטיות.
לאחר שהציג טאובס את המרקסיזם כגישה מתקדמת, אבל גם הפריך אותה כפתרון מעשי לסוגיית האדם בחברה המודרנית, עבר לדיון היסטורי אחר, בגנוסטיקה ובאפוקליפסה. שתי הגישות חולקות את האמונה שהעולם מושחת ורע מיסודו. האפוקליפסה מחפשת סימנים לכך שהסדר הקיים הגיע לסיומו ונוקטת פעולות לזרז את המלכת "ממלכת האל" על פני אדמות. הגנוסטיים לעומתם, מעבירים ידע אודות "סוף העולם", וטענים כי בחזקתם נמצא הידע ליצירת סדר חלופי, מושלם. הראשונים אקטיביים יותר מבחינה פוליטית וחברתית ומכוונים לשינוי חיצוני, האחרונים, נוטים יותר לשינוי פנימי דרך הידע אותו הם מתיימרים לדעת.[37]
לתחושה כי קץ הימים קרב, אבל גם לרגע הולדת העולם החדש קורא טאובס "הפאתוס המהפכני של הגנוסיזם ושל האפוקליפסיזם". הפאתוס הזה הוא גרעין האמונות שהופכות לכוח המניע של ההיסטוריה, ההופך סדרים ישנים לחדשים. לצד המפתח החדש להבנת ההיסטוריה, טאובס הציג קווי דמיון בהתפתחות האסכטולוגיות, היהודית והנוצרית.[38]
הדגש המשיחי של טאובס הביא אותו לראות במודרנה כתקופה התוססת ביותר בתולדות המחשבה היהודית, כמו גם האנושית. בניגוד לתפיסה הרבנית הרווחת, לפיה העידן המודרני מציין דעיכה של אורח החיים היהודי המסורתי, טאובס סבר שהמודרנה מציעה סיכוי להתעוררות ולחידוש השאיפות המשיחיות האוניברסליות של הדת העברית הקדומה.[39]
התאולוגיה הפוליטית של פאולוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]"התאולוגיה הפוליטית של פאולוס" היא סדרת ההרצאות האחרונה שהעביר טאובס באוניברסיטת היידלברג לפני מותו, שעסקה בדמותו ומשנתו של פאולוס. השיעורים כונסו ופורסמו לאחר מותו של טאובס, והציעו פרשנות ייחודית לרעיונותיו של השליח הנוצרי, עד כדי תיאורו "כאוונגליסט יהודי מהפכן" שכלל לא התנתק משורשיו הרבניים.[6] אליידה אסמאן (אנ')ערכה את הקלטותיו של טאובס, ובסיוע של רבים אחרים, הוציאה אותן לאור.[40]
טאובס סבר, כי גדולתו של פאולוס טמונה ביומרה האדירה להקמת ציוויליזציה דתית חדשה, המתנגדת באותה מידה הן לקיסרות הרומית והן לדת הלאום היהודית. לב ההתנגדות לרומא הוא ההכרזה של פאולוס, שרק משיח מבית דוד, ולא קיסר רומי, יכול לתבוע לעצמו שליטה בעולם. עם זאת, הדרישה של פאולוס מהיהדות היא השמטת הבסיס האתני וההלכתי. המשיח אמנם חייב להיות מבית דוד, אבל הוא נמשח עבור בני האדם והלאומים כולם. הגאונות הפוליטית של פאולוס, טען טאובס, היא בכך שהמכתב נשלח לא רק אל הקיסר, אלא לכל הקהילות "הנוצריות" ובכללן זו שברומא – מרכז הכוח העולמי והיכן שניתן ליצור מולו כוח נגדי.[41]
אחרי מותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בגלל הכריזמה הגדולה של טאובס, צפו רבים שהעניין בו יתמעט עם הסתלקותו מהעולם. בניגוד לציפיות אלו, זכו כתביו והדברים שנכתבו אודותיו, גם לאחר מותו, לשגשוג במדינות ושפות שונות. דמותו והגותו המשיכה להשפיע על אינטלקטואלים רבים ומגוונים, אשר מעולם לא פגשו אותו אישית. בעקבות פרסום "התאולוגיה הפוליטית של פאולוס" תורגמו ספרים נוספים שלו לשפות אחרות; ראשית לאיטלקית, לאחר מכן לצרפתית ולספרדית.[42] תרגומים אלה ייצרו התעניינות משמעותית בכתביו של קארל שמיט, וכפועל יוצא הביאו לפרסום חיבורים נוספים שכתב עליו טאובס. בהמשך תורגמו הכתבים לשפות נוספות כמו אנגלית, הונגרית, פולנית, רומנית, סינית וקוראנית.[43]
למרות מיעוט הכתבים שהותיר, עבודתו של טאובס ממשיכה לעורר סקרנות רבה בחוגים אקדמיים באירופה ובארצות הברית, בעיקר הודות לעניין האינטלקטואלי הגובר בתחום שאותו חקר באינטנסיביות טרם הפך נפוץ, תאולוגיה פוליטית.[6]
לצד עוצמתו האינטלקטואלית, טאובס הרבה "להחליף תפקידים" וזהויות בהצגת טענותיו ודעותיו. לעיתים במודע ולעיתים בלהט הוויכוח, היה עובר מעמדת היהודי האדוק בדתו, לזה הנתון בקרע פנימי ומלא ספקות. הפרובוקציות והיכולת להפתיע שירתו אותו בהרצאותיו, אך גם שיקפו נפש אמביוולנטית ומלאת ספקות ותהיות, בין היתר, ביחס לקיומו של האל ולזהותו כיהודי מודרני. כל חייו עסק תוך התלבטות גדולה, בתופעת האורתודוקסיה היהודית על מנהגיה ותפילותיה.
כתבים מרכזיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Abendländische Eschatologie (Beiträge zur Soziologie und Sozialphilosophie, Band 3, ed. René König (A. Francke Verlag, 1947)
- Die politische Theologie des Paulus: Vorträge, gehalten an der Forschungsstätte der evangelischen Studiengemeinschaft in Heidelberg, 23.-27. Februar 1987, ed. Aleida and Jan Assmann, Horst Folkers, Wolf D. Hartwich, Christoph Schulte (Wilhelm Fink Verlage, 1993)
- Vom Kult zur Kultur: Bausteine zu einer Kritik der historischen Vernunft. Gesammelte Aufsätze zur Religions - und Geistesgeschichte, 1953–1983, ed. Aleida and Jan Assmann, Winfried Menninghaus, Wolf D. Hartwich (Wilhelm Fink Verlage, 1996)
- Apokalypse und Politik, Aufsätze, Kritiken und kleinere Schriften, ed. Herbert Kopp-Oberstebrink and Martin Treml (Wilhelm Fink Verlage, 2017)
- Ad Carl Schmitt: gegenstrebige Fügung (Merve Verlge, 1987)
- Theology and political theory (Social Research, 1955)
תרגומים לאנגלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Occidental Eschatology, trans. David Ratmoko (Stanford University Press, 2009)
- Political Theology of Paul (Stanford 2004)
- From Cult to Culture: Fragments toward a Critique of Historical Reason, ed. Amir Engel and Charlotte Elisheva Fonrobert Ratmoko (Stanford University Press, 2010)
- To Carl Schmitt Letters and Reflections (Insurrections: Critical Studies in Religion, Politics, and Culture), trans. Keith Tribe, Mike Grimshaw (Columbia University Press, 2013)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Lebovic, N. (2011). Jacob Taubes: Looking into the Beauty of the Night. Review of Occidental Eschatology and From Cult to Culture, by Jacob Taubes, Humanities & Social Sciences Online
- Martin, J. (2017). Liberalism and history after the second world war: the case of Jacob taubes. Modern Intellectual History, 14(1), 131-152.
- Treml, M. (2020). Eschatology as Occidental Lebensform: The Case of Jacob Taubes. In V. Wieser, V. Eltschinger & J. Heiss (Ed.), Cultures of Eschatology: Volume 2: Time, Death, and Afterlife in Medieval Christian, Islamic and Buddhist Communities (pp. 759-782). Berlin, Boston: De Gruyter Oldenbourg
- Blake Smith, The Professor of Apocalypse, Tablet Magazine, 2022
יעקב טאובס, ברשת החברתית Goodreads
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Eckart Goebel and Sigrid Weigel, Reinventing the Canonical: The Radical Thinking of Jacob Taubes, Escape to Life: German Intellectuals in New York: A Compendium on Exile after 1933, ברלין: De Gruyter, 2012
- ^ Professor of Apocalypse, עמ' 38
- ^ 1 2 Professor of Apocalypse, עמ' 41
- ^ Professor of Apocalypse, עמ' 52
- ^ Professor of Apocalypse, עמ' 42
- ^ 1 2 3 4 5 יעקב טאובס (תרגום : י. פרקש), תאולוגיה ותאוריה פוליטית, תכלת, 2011, עמ' 91-90
- ^ Jerry Z. Muller, Professor of Apocalypse: The Many Lives of Jacob Taubes, Princeton University Press, 2022, עמ' 134
- ^ Professor of Apocalypse, עמ' 164
- ^ Reinventing the Canonical, Escape to Life, עמ' 462
- ^ Professor of Apocalypse, עמ' 168
- ^ Professor of Apocalypse, עמ' 181
- ^ 1 2 3 463, Escape to life, עמ' German intellectuals in New York
- ^ Professor of Apocalypse, עמ' 236
- ^ Professor of Apocalypse, עמ' 230
- ^ Clemens Klein, 9: Jacob Taubes (1923-1987): The Messianic Legacy, The Lost Mirror – Education in the Hebrew Tradition, כרך 3, Leiden, The Netherlands, 2020, עמ' 118-130
- ^ Professor of Apocalypse, עמ' 212
- ^ Susan Sontag, The Benefactor (New York, 1963)
- ^ Susan Sontag, Duet for Cannibals (New York, 1970)
- ^ Professor of Apocalypse, עמ' 255
- ^ Professor of Apocalypse, עמ' 257
- ^ Professor of Apocalypse, עמ' 291
- ^ Professor of Apocalypse, עמ' 305
- ^ German intellectuals in New York, "Escape to life", עמ' 464
- ^ 1 2 The Messianic Legacy, עמ' 120
- ^ Professor of Apocalypse, עמ' 354
- ^ Divorcing: a classic novel about misogyny that was almost lost to it, the Guardian, 2021-02-27 (באנגלית)
- ^ Professor of Apocalypse, עמ' 357
- ^ Professor of Apocalypse, עמ' 450
- ^ 1 2 German intellectuals in New York, "Escape to life", עמ' 465
- ^ Professor of Apocalypse, עמ' 461
- ^ Professor of Apocalypse, עמ' 34
- ^ Professor of Apocalypse, עמ' 35
- ^ Professor of Apocalypse, עמ' 53
- ^ Professor of Apocalypse, עמ' 73
- ^ Professor of Apocalypse, עמ' 71
- ^ Professor of Apocalypse, עמ' 72
- ^ Professor of Apocalypse, עמ' 74
- ^ Professor of Apocalypse, עמ' 75
- ^ Agata Bielik Robson, The Identity of the Spirit: Taubes between Apocalyptics and Historiosophy, 2014, עמ' 3
- ^ Professor of Apocalypse, עמ' 503
- ^ berstebrink, H. K.-, & Kopp-Oberstebrink, H, Depeche Mode: Jacob Taubes between Politics, Philosophy, and Religion, The Netherlands, 2022, עמ' 73
- ^ Professor of Apocalypse, עמ' 515
- ^ Professor of Apocalypse, עמ' 516